הטעות של זלנסקי

טראמפ וזלנסקי | צילום: הבית הלבן

הפגישה שהתקיימה בין נשיא ארצות הברית, דונאלד טראמפ, לבין נשיא אוקריאנה, ולודימיר זלנסקי, עלתה על סרטון, ולא השיגה את מטרתה מבחינת אף אחד מהצדדים. אנשים רבים ניתחו את הפגישה לפרטיה, וניסו לראות מה השתבש בה. בטור זה לא אדון בכך, אלא באינטרסים של כל אחד מהצדדים, וכיצד הם באו לידי ביטוי בפגישה.

האינטרס של זלנסקי ברור: הוא רוצה להשאיר את אמריקה במלחמה, לפחות מבחינת החמושים, המודיעין והסיוע הכספי שהוא מקבל ממנה. הוא מעוניין שאירופה תציב חיילים שיחצצו בינה לבין אוקראינה, מעוניין שאמריקה לאט לאט תגביר את מעורבותה במלחמה, ושבסופו של דבר היא תישאב אליה בכדי להציל את ההשקעה האדירה שהיא עשתה ושהיא עוד תעשה. בפועל, זלנסקי מעוניין שאמריקה ואירופה יתנהגו עמו כאילו אוקראינה כבר חלק מברית נאטו – דבר אשר יקל על כניסתה לברית – שזה, כזכור, המניע העיקרי לצאתה של רוסיה למלחמה. בעיני זלסקי – הוא ציין זאת במפורש בפגישתו עם טראמפ – הוא עומד בקו החזית של המערב כולו בפני הרודנות הרוסית, ומשום כך חייבות מדינות המערב לסייע לו במלחמתו, שהיא גם מלחמתם.

טראמפ מתבונן בעולם דרך משקפיים כלכליות. המלחמה עם רוסיה עולה לאמריקה הון רב – השקעה שאינה מניבה פירות. יתר על כן, המלחמה של רוסיה באוקראינה למעשה העצימה את קשרי המסחר של רוסיה עם סין ועם הודו, ובפועל תרמה לגידול כלכלתה. כמטרה אסטרטגית ראשונה טראמפ מעונין לתקוע טריז בין רוסיה לבין סין באמצעות התקרבות לרוסיה, וכן להחליש את הבריקס (נכתב על כך טור בעבר) המאיים על הדומיננטיות של ארצות הברית בכלכלה העולמית.

תהליך כלכלי זה עשוי על נקלה להיתרגם גם לבחינה הצבאית. בעיני טראמפ, סין מהווה איום גדול יותר על אמריקה מאשר רוסיה בגלל עוצמתה הכלכלית הגדלה. מבחינה אסטרטגית שניה, אוקראינה יושבת על מחצבי טבע אדירים שאמריקה זקוקה להם; כמו פלטוניום ואורניום, ומתכות נוספות. המתכות הללו משמשות לייצור מטוסים, נשקים, אך החשוב מכל ליצור – שבבים המשמשים לבינה מלאכותית. זהו לב העניין. הרוסים כבר כבשו חלק נכבד ממחצבים אלה, והם כבר מאפשרים לסינים לכרות בהם, ולייצר מהם שבבים – דבר המקנה יתרון לסינים. הן הסינים והן האמריקנים מבינים שהעתיד, הן הכלכלי והן הצבאי, תלוי באופן נכבד בפיתוח בינה מלאכותית.

שתי המעצמות, סין וארצות הברית, שרויות במרדף להניח את ידיהן על מאגרי הטבע שיסייעו להן בפיתוח אותם שבבים. כיום רוב המחצבים בעולם, שרובם נמצאים במדינות אפריקה, הם כבר בידי הסינים, דבר המדאיג מאוד את הממשל האמריקני. מה שטראמפ הציע לזלנסקי הוא, שארצות הברית תורשה לכרות באותם מחצבים המצויים באוקראינה, ובכך היא תשיב לעצמה חלק מהשקעתה במלחמה, ובנוסף לכך היא תיצור שרשרת ביטחון מפני הרוסים, שכן יהיו באזור אזרחים ומפעלים אמריקנים. מחלוקת הרווחים תוכל אוקראינה להשתקם. בא בעת היא תיאלץ להשלים עם העובדה שהיא הפסידה במלחמה או לכל הפחות לא ניצחה בה, ושהיא איבדה שטחים.

בהתנהלותו במשבר מול רוסיה טעה זלנסקי שתי טעויות קריטיות. הראשונה, הוא לא השכיל להבין את החשיבות האסטרטגית שרוסיה רואה באוקראינה. רוסיה פתוחה למערב במובן זה שהיא מישור נרחב אדיר ממדים, שלא ניתן לאבטח אותו בצורה הרמטית, כך שכוחות כובשים יכולים לשעוט בו לתוך עומקה של רוסיה. רוסיה רואה באוקראינה, המדינה הגדולה בשטחה באירופה אחריה, עומק אסטרטגי חיוני מפני פלישה מערבית.

היה על זלנסקי להבין זאת, כפי שהשכילו להבין בלארוס ומדינות הקווקאז, ולא לחתור לברית עם נאטו, שבה רואה רוסיה איום קיומי. גם עתה, הצעתו של טראמפ הייתה מביאה לכך שבפועל חברות אמריקניות, אזרחים אמריקנים, וכנראה גם צבא אמריקני יימצאו על אדמת אוקראינה, ובכך ירתיעו את הרוסים מלהעמיק את כיבושיהם. גם בעניין זה לא נהג זלנסקי באורח מושכל, והוא דרש את כניעתה של רוסיה, ואת החזרת כל השטחים שכבשה. ברור שיש בכך מן הצדק, אך לא מן התבונה. אין לזלנסקי צורך לוותר על השטחים שרוסיה כבשה מידיו, אך עליו להבין שבעתיד הקרוב אין לו סיכוי סביר לקבלם, ושהמלחמה הנוכחית היא חסרת תוחלת ממשית – פרט מאשר לאירופים, הרוצים לראות את רוסיה מקיזה את דמה ונחלשת.

בפגישה בין טראמפ לזלנסקי חזר האוקראיני על דרישתו לצדק, ועל העובדה שזוהי מלחמתו של המערב כולו, שתגיע בסופו של דבר גם לארצות הברית (טעות חמורה להתבטא כך במסיבת עיתונאים בחדר הסגלגל). הוא לא הפסיק להדגיש את חשיבותה של אירופה במלחמה, ושהוא איננו מוכן להעניק לאמריקה שום תועלת כלכלית אלא אם כן היא תתחייב לביטחונה של אוקראינה ולהשבת כל השטחים הכבושים.

טראמפ מצידו מעוניין בהתקרבות לרוסיה, בכדי להחליש את סין, ובהנחת ידו על הקרקע הפורייה של אוקראינה בכדי להבטיח את יתרונה הטכנולוגי של ארצו בעתיד. לבטח הוא איננו מעוניין להיכנס לעימות צבאי חזיתי עם הרוסים. בדו-שיח החרשים הזה לא ידע זלנסקי את מקומו, והוא איבד פעם נוספת את עולמו. בסופו של דבר, הוא יהיה אנוס לקבל את כל תנאיה של אמריקה במחיר יקר יותר מצידו, ומהר. יש גם סבירות לא מבוטלת, שפגישה זו תביא בסופו של דבר להחלפתו בשלטון במישהו נוח יותר. ימים יגידו.

גם טאיוואן הייתה חלק מסין עד שצא'ן קאי שק הפסיד במלחמת האזרחים באמצע המאה העשרים למאו צה טונג, והקים בה מדינה עצמאית. כיום היא יצרנית השבבים הגדולה בעולם, ולא לחינם סין נחושה לספח אותה שוב ליבשת האם, ובה במידה ארצות הברית נחושה למנוע זאת. גם דרישתה של ארצות הברית לרכוש את גרינלנד מידי שבדיה היא חלק מאותו המאבק מול סין על החזקת משאבים המסייעים לפיתוח שבבים לבינה מלאכותית. המאבק בין אמריקה לסין כיום הוא על מובילות טכנולוגית שתכריע מי תהיה המעצמה השלטת בעתיד. אמריקה לא תאפשר לאוקראינה לעמוד בדרכה, וככל שזלנסקי יקדים להבין זאת, כן ייטב עבור אוקראינה.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר "Striking Kosher Gold"