המיליארדים האפלים: מותגי הענק שנלקחו מבעליהם בגרמניה הנאצית

מפעל פורשה | צילום: מולך-בידור ויקיפדיה

"כולם השמינו מבחינה כספית בזכות המלחמה והכיבושים. הם התפטמו בעבודות כפייה ובחֲברות של יהודים שעליהן השתלטו ללא כל עונש; רבים, כמו הרמן גרינג, נעשו שמנים במלוא מובן המילה. הצורך הבלתי פוסק בארטילריה ובפגזי טנקים הביא לשטף של מזומנים".

דיוויד דה יונג – שחתום על הקטע הקודם – הוא עיתונאי פיננסי שסיקר מיליארדרים והון מוסתר עבור בלומברג. כיוון שהוא הולנדי במקור (בן לאב יהודי) הוא קיבל לסקר גם הון גרמני וכך מצא את "הרולד קוונדט החזקות" חברה עם אתר שדוף בן עמוד אחד, המחזיקה נכסים בהיקף של 18 מיליארד דולר.

מכאן התחיל המסע של דה יונג בעקבות העבר הנאצי של עשירי גרמניה שגם צמח לספר: "המיליארדרים הנאצים".

כזו היא משפחת קוונדט, למשל שמחזיקה בBMW-, היא שושלת שמתחילה בגינתר קוונדט. בחור ממשפחת טקסטיל עשירה, שהתעשרה עוד יותר בשנות האינפלציה. המשפחה רכשה מפעל סוללות (AFA) ומפעל נשק (DWM)  בשנות ה-20 של המאה שעברה. בעקבות מאבק משמורת עם גרושתו, גינתר מבלה תקופה במעצר. אבל עם שחרורו הוא מתחיל לטהר את המפעלים בבעלותו ואת הדירקטוריונים מיהודים.

ב־1946 נעצר גינתר קוונדט – מייסד אימפריית התעשייה האיקונית ביותר של גרמניה, השושלת ששולטת כיום בב־מ־וו – בחשד לשיתוף פעולה עם הנאצים. קוונדט טען שההצטרפות למפלגה נכפתה עליו בידי יריבו הראשי, שר התעמולה יוזף גבלס, ובית המשפט זיכה אותו. אבל קוונדט שיקר. ויורשיו, ויורשיהם של מיליארדרים נאצים אחרים, רק הלכו והתעשרו בדורות שחלפו מאז, ועד היום לא ערכו חשבון נפש יסודי עם עברם האפל. רבים מהם מוסיפים לשלוט בנתחים אדירים של הכלכלה העולמית, והם הבעלים של מותגים ידועי שם שנמכרים בכל רחבי העולם.

המורשת האלימה של השושלות ששלטו בדיימלר־בנץ, שייסדו את ענק הביטוח אליאנץ ושעדיין שולטות בחברות פורשה, פולקסוואגן וב־מ־וו – המורשת הזאת נותרה חבויה לאור היום, עד עכשיו.

הספר עוקב גם אחר משפחת פון פינק ממייסדי חברת הביטוח אליאנץ ומינכן רֶה; השבט פּוֹרשֶה־פִּיֶיך, ששולט בפולקסווגן ובפורשה; משפחת אֶטקֶר בעלי אימפריית מזון ומלונות גדולה; משפחת ריימן בעלת מותגים גדולים כמו Dr Pepper ו- קריספי קרמה בארה"ב, ו Pret A Manger-דאו אגברטס באירופה. כולן מעדיפות לטשטש את העבר האפל והאופורטוניזם שלהם בימי הרייך.

למעשה, "המיליארדרים הנאצים" ((תרגום: דנה אלעזר הלוי, עריכה: הלית ינאי־לויזון, בהוצאת 'מטר') הוא פחות ספר, ויותר מופת של עיתונות חוקרת, בה דוויד דה יונג חושף את הסיפור האמיתי של כמה משושלות העסקים העשירות בגרמניה, ומתאר כיצד הן צברו כוח וסכומי כסף אדירים בזכות התמיכה שהעניקו לרייך השלישי.

כך, באמצעות שלל מקורות שעד כה לא נחשפו ברבים, דה יונג חושף את ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה, ומראה איך אותם טייקונים השתלטו על חברות בבעלות של יהודים, כיצד ניצלו עובדי כפייה ואף הגבירו את ייצור הנשק עבור צבאו של היטלר בעוד אירופה בוערת סביבם. ומזעזע מכול – דה יונג חושף את האופן שבו האינטרסים הפוליטיים של אמריקה אפשרו למיליארדרים האלה לחמוק מפשעיהם ללא עונש, ובכך עזרו לטשטש כתם שמכתים עד היום את כלכלת גרמניה והכלכלה העולמית.

ממשיכים לממן

בראיון מיוחד ל'ביזנעס', משיב דה יונג על מספר שאלות, שחושפות עוד רבדים מעבודת המחקר שלו.

איך הכל החל?

"התחלתי לפני כעשור, כשעוד הייתי כתב בחדשות בלומברג. קומם אותי שהעסקים הגרמניים מעולם לא לקחו או אולצו לקחת אחריות מוסרית כלשהי על הפשעים שלהם במהלך הרייך השלישי. נכון שהיה פיצוי כספי, אבל במהלך המשא ומתן על הפיצוי הם התחמקו מהודאה באשמה על הפשעים שהם ביצעו. אמנם הם שילמו כספים, אבל לא באמת לקחו אחריות או היכו על חטא על מעשיהם בעבר. המשפחות העסקיות הללו טאטאו את ההיסטוריה מתחת לשטיח עד היום".

כמו פון פינק, למשל, שאתה מזכיר בספרך?

"כן, מי שהיה הבעלים של החברה שיצרה את הציקלון שאיתו המיתו מיליוני אנשים במחנות, שגם חילצו את שיני הזה והעבירו למפעלי ההתכה של דגוסה כדי למכור "זהב וכסף בשווי מיליונים". האבסורד הוא שעד היום מוצרי הזהב והכסף של דגוסה משווקים בחנויות יוקרה ברחבי אירופה, בעוד בנו של פון פינק מממן גופים פוליטיים ימניים קיצונים".

מסע בפולקסווגן

נשמח לתיאור רחב על משפחות יהודיות שעמדו בראש אימפריות – או עסקים שצמחו להיות כאלה – ונושלו מרכושן. מי נישל, מתי, ובאיזה אופן?

"אחת הדוגמאות היא חברת פולקסווגן שהייתה בבעלות יהודית של משפחה בשם וולף והיא נקנתה בתהליך אריזציה במחיר נמוך משווי השוק שלה. מ-1937 נכסים יהודיים בגרמניה הועברו לבעלים חדשים בגל של מכירות. רבים ניסו למכור נכסים ורכוש כל עוד יכלו לעשות זאת. אחד מאלו שנצלו זאת היה, פרידריך פליק, איל פלדה שהתעשר מאוד מביקוש הפלדה לנשק במלחמות העולם הראשונה והשנייה.

"פליק, למשל, רכש מפעל פלדה ענק מבני משפחת האן היהודים שמכרו את מניותיהם בהפסד, על מנת למלט את עצמם לאנגליה לאחר שהממשל הנאצי איים לשים אותם במחנה ריכוז.

"פליק גם ניצל את האריזציה כדי להשתלט על מפעל פחם ענק של משפחת ליבק והוא ניצל את קשריו ב"חוג הידידים של הימלר" בכדי להשיג מטרות עסקיות נוספות. הנאצים הטילו מיסים בסכומים עצומים והשתלטות על העסק הייתה החלופה היחידה לתשלום. כמה שבועות אחרי ליל הבדולח פרסם גרינג את "הצו הנוגע לניצול נכסים יהודים" מה שאפשר למשטר הנאצי לגזול מידי היהודים בתחומי הרייך את כל רכושם".

מפליק לפון פינק

"פרידריך פליק חבר לתעשיין נוסף, פון פינק לקראת הליך אריזציה של בנק. בספטמבר 1938 הם סיפקו הון לצורך האריזציה של סימון הירשלנד, בנק פרטי בולט בבעלות יהודית בחבל הרוהר. בעסקה זו, שאותה הוביל דויטשה בנק, הם קיבלו סיוע מצד המומחה לאריזציה הוגו רַצמן, הבנקאי שגינתר קוונדט נעזר בו כשהשתלט על חברת הנרי פלס בקיץ שלפני כן. הטייקונים הגדולים כבר הכירו זה את זה מקרוב. פון פינק ישב בוועדות המפקחות של חברת פלדה וחברת פחם שהיו בבעלות פליק. השניים גם היו חברים יחד בוועדה המפקחת של אליאנץ וב- AEG,  יצרנית ציוד חשמל, לצד גינתר.

"כמו פליק, פון פינק פיתח קשר של תועלת הדדית עם הרמן גרינג. מרק פינק קנה עד מהרה את ס"מ פון רוטשילד מהנאמנות בסכום של כ-6.3 מיליון רייכסמארק, כ-42 מיליון מתחת לשוויו המוערך של הבנק. "הרכישה מומנה חלקית בכספי ערבויות שנגזלו מחשבונות בנק פרטיים של בני משפחת רוטשילד. לאחר המכירה התערב שוב גרינג לבקשתו של פון פינק. הפעם היה זה משרד הכלכלה של פונק שסירב להעביר את נכסי ס"מ פון רוטשילד לידי מרק פינק. לאחר שגרינג התערב שוב, המשרד העביר ישירות את הנכסים אל הבנק הפרטי של פון פינק.

"הליכי האריזציה קירבו עוד יותר את פון פינק ואת פליק אל גרינג. כולם היו חובבי ציד נלהבים, ופון פינק ופליק הגיעו כמה פעמים לאירועי יום ההולדת של גרינג שהתקיימו בקַרינהָאל, אחוזתו הכפרית שמצפון לברלין. פון פינק העניק לגרינג מתנות ליום ההולדת בשווי של לא פחות מעשרת אלפים רייכסמארק, כתודה על עזרתו בהשגת בנק רוטשילד. פליק הרחיק לכת עוד יותר, ונתן לגרינג כמה ציורים של ציירי העבר הגדולים שהוא קנה במכירה פומבית. שוחד היה רכיב מרכזי בחיי משפחת גרינג".

הוא גם היה רכיב מרכזי במשטר הנאצי.

"אמת. לאחר שלושה-עשר חודשים של מעצר, לואיס פון רוטשילד שוחרר מידי הגסטפו לאחר שאולץ לוותר על הבנק המשפחתי ועל נכסיו האישיים. פון פינק טען לימים שהוא ניצל את קשריו האישיים עם גרינג כדי להבטיח את שחרורו של רוטשילד, בעוד למעשה היו אלה שני אחיו של רוטשילד ששילמו כ-21 מיליון דולר בתמורה לשחרור מנהל הבנק. עד היום זהו סכום הכופר הגדול ביותר ששולם בהיסטוריה המודרנית, כ-385 מיליון דולר במונחים של היום. רוטשילד היגר לאמריקה".

על ספסל הנאשמים

בזמן שרוב הטייקונים של הרייך השלישי קיבלו במקרה הטוב נזיפה קלה, תעשיין אחד היה יוצא דופן בולט. ב־15 במרץ 1947 הובל פרידריך פליק אל ספסל הנאשמים הצפוף בהיכל הצדק של נירנברג, לצד חמישה מעמיתיו.

"טלפורד טיילור", מספר דה יונג, "התובע הראשי במשפט מטעם האמריקאים, קרא בקול את כתבי האישום נגדם. פליק ועמיתיו הואשמו בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות בשל ניצול המוני של עובדי כפייה ושל עובדי שעבוד. פליק וארבעה מחבריו הואשמו בביזה של החברות שהופקעו בצרפת הכבושה בידי הנאצים ובחלקים מברית המועצות. פליק, עוזרו לשעבר אוטו שטיינברינק, ובן דודו של פליק קונרד קאלֶץ – הואשמו בכמה הליכי אריזציה גדולים שבוצעו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה. פליק ושטיינברינק הואשמו גם במתן תמיכה כספית לאס־אס ולפשעיו בתור חברי "חוג הידידים של הימלר".

"ששת הנאשמים כפרו כולם באשמה. המשפט של פליק היה החמישי מבין תריסר משפטים שהתקיימו בהובלת האמריקאים בבית הדין הצבאי בנירנברג, והראשון מבין שלושה משפטים שבהם היו מעורבים תעשיינים. התביעות נגד אלפריד קרופ, ונגד המנהלים של קונגלומרט הכימיקלים אי־גה פארבן, השלימו את שלישיית הטייקונים. (בכירי הכלכלה הנאצית וילהלם קפלר ופאול פלייגר נידונו שניהם לעשור בכלא, במשפט שזכה לכינוי משפט המיניסטריונים).

"למעשה, פליק היה אחד מיצרני הנשק הגדולים ביותר של הרייך השלישי, אחד ממיישמי האריזציה הגדולים ביותר ואחד התעשיינים שניצל במידה הרבה ביותר עובדי כפייה ושעבוד בקונגלומרט הפלדה, הפחם והמכונות שלו. בזמן המלחמה, מספר האנשים שאולצו לייצר תותחים ופגזים במפעלי הפלדה של פליק, או לכרות פחם במכרות שלו, הגיע ככל הנראה לכ־100 אלף איש.

"שום טייקון אחר לא יצא נשכר מגרמניה הנאצית כמו פליק. רק אלפריד קרופ, ענק הפלדה השני, שהמשפט שלו היה צפוי להיפתח בהמשך אותה שנה, ואביו גוסטב, שהיה סנילי מכדי לעמוד למשפט, יכלו להתחרות בהיקף ייצור הנשק והתיאבון שלו לעבודות כפייה ושעבוד. אבל פליק בנה אימפריית תעשייה משלו בשלושים שנה בסך הכול, ולא ירש אותה במהלך מאה שנה כמו בני משפחת קרופ. היטלר הזכיר בפומבי לעתים קרובות את משפחת קרופ כדוגמת מופת לתעשייה הגרמנית – ואפילו חוקק חוק ירושה במיוחד למענם, כדי להסדיר את העברת הכספים בין הדורות – אבל פליק עשה הכול מתחת לרדאר, בגנבה ובדממה, מאז 1933. הטייקון הסולד מתקשורת עמד להיחשף כעת לראשונה לעיני העולם כולו.

"ב־19 באפריל 1947 נפתח משפטו של פליק במלוא העוצמה. בנאום הפתיחה שלו הדגיש טלפורד טיילור את האחריות המשותפת והרחבה של תעשייני גרמניה לפשעי הנאצים ולכך שאפשרו את הישרדותו של היטלר. "דיקטטורה מצליחה לא מפני שכולם מתנגדים לה אלא מפני שקבוצות כוח תומכות בה," הוא טען. "הדיקטטורה של הרייך השלישי התבססה על השילוש הבלתי קדוש של נאציזם, מיליטריזם ואימפריאליזם כלכלי."

"טיילור ציטט לאחר מכן מתוך נאום שנשא היטלר בברלין בפברואר 1933 במהלך פגישה – שכעת כבר נודעה לשמצה – שקיים עם קבוצת טייקונים שכללה את פליק, גינתר קוונדט ואוגוסט פון פינק, ושבה אמר הפיהרר: "יוזמה פרטית אינה אפשרית לאורך זמן בעידן הדמוקרטיה". אילי התעשייה וההון הסכימו עם המנהיג הנאצי, הצהיר עורך הדין. ערכיהם המוסריים הושחתו וכמוהם גם הצעדים שנקטו בעולם העסקים, טען טיילור.

"התובע סיכם את נאום הפתיחה שלו בנימה חמורה: "הסיפור של התיק הזה… הוא סיפור של בגידה. הנאשמים היו אנשים בעלי הון; מכרות ומפעלים רבים היו בבעלותם הפרטית. הם ללא ספק יאמרו לכם שהם מאמינים בקדושת הרכוש הפרטי, ואולי הם יאמרו שהם תמכו בהיטלר מפני שהקומוניזם הגרמני איים על תפיסה זו. אבל המפעלים ברומבך ובריגה היו בבעלות אחרים. הנאשמים יאמרו לכם שהם אינם אנטישמים, ושאפילו הגנו על יהודים מסוימים מפני הנאצים. אבל הם לא נרתעו מלהופיע בפומבי לצד הימלר – שפעל אישית להשמדת יהודי אירופה – ותרמו לו סכומי כסף אדירים. במכרות ובמפעלים שלהם עבדו בני אדם, ומכל האנשים שבעולם, הם היו צריכים להבין את הערך והכבוד שבמלאכת כפיים. אבל הם החזירו את הזמן אחורה והקימו לתחייה את העבדות באירופה. הגברים האלה בגדו ללא בושה בכל אידיאל שהיה אפשר לצפות שיהיה להם, ובסופו של דבר בגדו בגרמניה. ובכך טמונה אשמתם האמיתית", טען התובע.

המשטר אשם

"במהלך חמשת השבועות הבאים הציגו טיילור וסגניו את טיעוני התביעה נגד פליק ונגד חמשת הנאשמים האחרים. היו ראיות למכביר לניצול עובדי כפייה ושעבוד שנעשה בקונגלומרט של פליק, וכן להליכי האריזציה וההפקעה של חברות. אבל לא היה קל לתובעים להוכיח כי פליק ושאר הנאשמים ידעו אישית על העבירות ההמוניות הללו והיו אחראים לביצוען. שלושת השופטים, שבאו מבתי משפט מדינתיים בארצות הברית, לא עזרו. הם התקשו לפעמים להבין את המקרה המורכב ולהתעמק בהררי המסמכים שתורגמו מגרמנית.

"ב־2 ביולי 1947 פתח עורך הדין של פליק, רודולף דיקס, בטיעוני ההגנה. פליק גבר על גינתר קוונדט בניסיון להשיג את דיקס, ושכר את שירותיו מיד לאחר שעורך הדין הגן בהצלחה על היילמר שאכט במשפט נירנברג המרכזי. בנאום הפתיחה שלו דיבר דיקס על חוסר האונים של התעשייה בגרמניה ושל אנשי העסקים הנאשמים אל מול המדינה הנאצית הכול־יכולה. הוא טען שהמשטר, ולא פליק, הוא שהיה אחראי על עבודות השעבוד ועל הליכי האריזציה. הטייקון לא פשט על חברות שהופקעו במדינות אחרות – הוא השקיע בהן, טען דיקס. ועצם היותו חבר בקבוצה כמו "חוג הידידים של הימלר" לא יכול להיחשב לפשע, הוא אמר.

"כללית, טען דיקס, האמריקאים הגישו כתב אישום נגד פליק רק כדי לעשות ממנו סמל, נציג של כל התעשייה הגרמנית".

נמנעו מתביעה

האם יש היום ניצולי שואה, יורשים וכדומה שידוע לך – או שפנו אליך בעקבות פרסום הספר – כי בכוונתם לפנות לביהמ"ש בגרמניה או בבתי משפט בינלאומיים – כדי לתבוע את העושר שנשדד?

"לא שידוע לי".

והקשר הנאצי של המשפחות הללו, וחשיפתו בספר, מפריע להן?

"למיטב ידיעתי לא. הן לא הגיבו בפומבי ועד כה לא קיבלתי מכתב מאף עורך דין".

לסיום, דה יונג, אשר השקיע ארבע שנים במחקר ובכתיבה של ספר זה מברלין, מספר כי הוא מתגורר כיום בתל אביב ולומד קצת עברית באולפן. אך כשביקר בתערוכה של ריימונד פטיבון במוזיאון תל אביב, הופתע לגלות את השמות פליק וקוונדט בין ידידי המוזיאון…