העסקים לא מחכים לשקט

צילום: מיכאל גלעדי/פלאש 90

יש רגעים בהיסטוריה שלנו, כיחידים וכעם, שבהם נדמה שהאדמה רועדת מתחת לרגליים. שהכל מתערער, הכל קורס. אבל דווקא שם – בתוך ההריסות, מתוך האפר – צומח כוח נדיר שאין לו שם מדויק, אבל אפשר לזהות אותו היטב. הכוח של עם ישראל לקום. לאט, בביטחון, בלי תירוצים. לקום – כמו עוף החול.

הסיפור הבא התרחש שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה בליל שישי האחרון. מישהו הציע לי עסקה על דירה – רלוונטית, מעניינת. קיבלתי את הנתונים, אמרתי לו: "בסדר, אני צריך לבדוק כמה דברים, נחשוב ונחליט." ואז – הכל השתנה.

יום ראשון עבר כאילו העולם עצר. ואז, יום שני בבוקר, השקט המדומה נשבר לא באזעקות – אלא בטלפונים. אנשים התקשרו כאילו שום דבר לא קרה. אחד מהם, אותו אדם מהדירה, התקשר שוב.

שאלתי אותו, כמעט בצחוק מר: "מה חסר לך? למה אתה מתקשר עכשיו? קיבלת יומיים חופש מאולץ – תנוח, תירגע."

והוא ענה: "רציתי להניע את עצמי."

השתררה שתיקה. ואז הבנתי. זה בדיוק זה. זה הכוח האמיתי שלנו.

בעיצומה של מלחמה, חיילים ומילואימניקים בשטח, כשאין שגרה, כשקמים בלילה לאזעקות, כשילדים בבית בלי מסגרת, כשהלב מלא דאגה – אנשים רוצים לחזור לחיים. רוצים להניע את עצמם. רוצים להרגיש חיים.

מרבית העסקים סגורים, ההכנסות בירידה, התחושות מעורפלות – אבל משהו בנו, היהודים, לא מסוגל להישאר באפר. אפילו אם יש אש מסביב – אנחנו מתעקשים לראות תקווה. לא כי אנחנו מתעלמים מהמציאות. להפך – כי אנחנו מאמינים בכוח הפנימי לשנות אותה.

אבותינו קמו מהריסות ירושלים. ניצולי שואה קמו ממחנות מוות והקימו מדינה. חיילים שחזרו מהקרב לימדו את ילדיהם לנגן, לחלום, להאמין. ואנחנו – הקמנו חברות, בתי ספר, משפחות. כל פעם מחדש.

ואולי זה סוד הקיום שלנו: אנחנו עם שנשרף – אבל לא נשרף עד תום. תמיד נשאר גחל קטן בלב. ניצוץ של אמונה. של דחף לחיים. וזה מה שמניע אותנו. לא משנה כמה קשה – אנחנו נקום.

לא כתגובה. לא כקורבנות. אלא כי זה מה שאנחנו. עוף החול שלא מפחד מהאפר, אלא רואה בו הזדמנות להתגלות מחדש.

וזה – לא פחות מנס.