הקריסה הכלכלית השקטה

כרטיסי אשראי | אילוסטרציה: שאטרסטוק

באותו יום שבו כותרות הכלכלה מבשרות על עוד רווחי שיא של הבנקים, אני יושב מול זוג הורים עובדים, שניהם שכירים, שמנסים להבין מאיפה יביאו כסף לאוכל החודש. לא מדובר באנשים שחיו בפזרנות, לא באנשים שחיפשו “לחיות בגדול”. אנשים רגילים. כאלה שעשו בדיוק את מה שהמערכת עודדה אותם לעשות: לקחת הלוואה קטנה לסגור מינוס, ועוד אחת כדי לעבור חודש קשה, ועוד אחת כדי לנשום.

כך נראית היום הקריסה הכלכלית בישראל. היא לא מגיעה עם רעש. אין אזעקה, אין כותרת ראשית, אין מסיבת עיתונאים. היא מתרחשת בשקט, במטבח של משפחה ממוצעת, מול אפליקציית הבנק, כשמספרים אדומים הופכים לחלק מהשגרה.

הציבור שומע שוב ושוב על רווחיות, על שיאים, על דיבידנדים. מה שלא מדברים עליו מספיק הוא יוקר החוב. לא רק יוקר המחיה חונק את האזרחים, אלא הריביות, העמלות, והאשראי היקר שמלווה כמעט כל בית בישראל.

אשראי היום משווק כפתרון. בלחיצת כפתור אפשר לקחת הלוואה. בלי שיחה, בלי אזהרה אמיתית, בלי מישהו שישאל מה יקרה אם בעוד חצי שנה ההכנסה תרד. המערכת יודעת למכור כסף הרבה יותר טוב משהיא יודעת להגן על אנשים מפני עצמם.

וכשאותם אנשים קורסים, השיח משתנה. פתאום זה “ניהול לא נכון”, “חוסר אחריות”, “הם חיו מעל היכולת”. פחות מדברים על מציאות שבה שכר נשחק, מחירים עולים, ביטחון תעסוקתי מתערער, ומלחמות, מילואים ואירועים לאומיים משבשים חיים שלמים.

חדלות פירעון מוצגת בציבור ככישלון אישי. בפועל, במקרים רבים, מדובר בכשל מערכתי. מערכת שמאפשרת לבנקים להרוויח סכומי עתק, אך לא בונה רשת ביטחון מספקת לאזרח הקטן.

צריך לומר את האמת: רוב האנשים שמגיעים להסדרי חוב או להליכי חדלות פירעון אינם עבריינים פיננסיים. הם אנשים שניסו לשרוד. במקום לשאול למה הם נפלו, צריך לשאול למה לא היה מי שבלם את הנפילה בזמן. למה אין חינוך פיננסי אמיתי מגיל צעיר. למה ייעוץ כלכלי בסיסי אינו שירות ציבורי נגיש. למה מי שמבקש עזרה מוקדמת מרגיש בושה.

חברה נמדדת לא רק בכמה היא יודעת לייצר רווח, אלא בכמה היא יודעת לייצר שיקום. הגיע הזמן לשנות את נקודת המבט. חדלות פירעון איננה אות קלון. היא קריאת מצוקה. וכמו שבמדינה יודעים להתגייס כשיש משבר ביטחוני, כך צריך להתגייס גם כשיש משבר כלכלי אזרחי. כי מאחורי כל מספר בדוח יש פנים. יש משפחה. יש ילדים.

השאלה האמיתית היא לא כמה הרוויחו הבנקים השנה. השאלה היא כמה אזרחים איבדו את היכולת לחיות בכבוד.

דני ליבנה, יועץ פיננסי