חוזרים לשגרה? 'ביזנעסופ"ש' שב למקום הפיגוע בברקן

"לא מסוכן פה", אומרים ל'ביזנעסופ"ש' עובדים באזור התעשייה 'ברקן' בשומרון, "אבל יש כעס גדול על הטיפש שהפר את האיזון" • כשלשה שבועות לאחר הפיגוע המחריד – חזרנו לשערי מפעל 'קבוצת אלון', חרשנו מפעלים נוספים ושמענו: מה מרגישים העובדים ומנהלי המפעלים? • ומה מושך את הבעלים להשקיע כלכלית בשומרון?

מפעל קבוצת אלון, ברקן | חיליק ברקוביץ

מעט יותר משלשה שבועות חלפו מאז אותו יום של פיגוע נורא במפעל 'קבוצת אלון' באזור התעשייה ברקן. פיגוע, שבו קים יחזקאל וזיו חג'בי הי"ד, קיפחו את חייהם באורח מחריד.

'ביזנעס' מתרחב בניו-מדיה: מהיום, כל העדכונים – גם בוואטסאפ!

זה היה פיגוע פתע, ו-37 שנים אחרי שהוקם, חווה אזור התעשייה ברקן לראשונה את הפיגוע שזעזע את כל הבאים בשעריו. אחרי שהתפרסמה בתוך רגעים אכזריותו של המחבל והדרך בה פעל כדי להיפטר מחיי קרבנותיו האקראיים – המדינה כולה הפכה שותפה לצער ולזעזוע.

אבל הכאב, נותר נחלתן של משפחות יחזקאל וחג'בי. הפחד, חווייתם של העובדים היהודים במקום. והמדינה כולה? כמעט ששכחה.

כעת, קצת יותר משלשה שבועות אחרי הפיגוע, כשצה"ל וכוחות הביטחון הורידו את הכוננות במטרה לתפוס את בן הבליעל שביצע את הפיגוע הקשה, הקולות שדרשו עונש מוות למחבל וגירוש למשפחתו לכשיימצא, כבר כמעט ולא נשמעים. תראו לנו כותרת אחת שעוסקת בפיגוע, או בהשלכותיו. רק אם יימצא המפגע הזדוני, יש סיכוי של יומיים שלשה בלבד, לכותרות שיעסקו בנושא.

למעשה, נראה שיארך עוד זמן רב עד שהנמלט יעשה טעות או שמי מאלו שמסתירים אותו יפלוט מילה בשוגג לאוזן הלא נכונה, שתהיה הנכונה מבחינת צה"ל ושירותי הביטחון.

במועצת שומרון אופטימיים בכל עת, ובתקופה הזו לא פחות מתמיד. הם רואים ורודות וצופים עתיד פורח להמשכיותו של מפעל חייהם התעשייתי (וההתיישבותי, אך לא על כך נסובה כתבתנו). 'ברקן' הוא סמל סטטוס של דו קיום מרהיב. מהאיחוד האירופי ומוושינגטון באות משלחות תדירות לצפות בפלא הבלתי ייאמן: פועל פלסטיני לצד יהודי עובדים בצוותא, ובכפולות שמסתכמות באלפים.

גם עיתונאים פלסטיניים ושמאלניים שינו מעט את דעתם על מפעל ההתיישבות אחרי סיור בשומרון – שכלל כמובן ביקור מקיף במקומות הנכונים באזור התעשייה. שתי מדינות לא, שני עמים דווקא כן.

שערי מפעל קבוצת אלון בימים שלאחר הפיגוע | חיליק ברקוביץ

אבל הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה השומרוני שהאוויר בו מזכיר יותר את שווייץ בימים אלה – קר וצח באופן מעורר השתאות – עדיין זועמים על המחבל שהרס להם את מרקם החיים. "בשביל מה זה טוב. מי היה צריך את זה. סתם הפך אותנו למפגעים בפוטנציה", אומר לי עובד פלסטיני שלא הסכים להזדהות בשמו, אחרי שתפסנו אותו לשיחה קצרצרה בשערי מפעל סלטי שמיר. את המפעל מנהל עמי גיא, טייס שהופל בסוריה לפני כ-45 שנה, ותחתיו עושה המפעל חיל.

את הבידוק בכניסה, מוטב שלא נזכיר. למגיעים מכיוון ישראל נכונו חיים קלים. מחסום דקיק, מוט מתכת צר, הוא החסם היחיד בפני מחבלים פוטנציאלים, שלא נדע. את הבידוק העיקרי משאירים לבאים מכביש חוצה שומרון הישן, ומהמעבר הישר מהרשות הפלסטינית לתוככי אזור התעשייה. המעבר לשם קל יחסית למעברי גבול אחרים עם הרשות.

מי יודע, אבל אולי ההקלות שדרשו הפועלים וגם קיבלו כדי לא לעמוד שעות ביום במעברים, הם הפרצה שאפשרה למספר מפגעים לעשות את דרכם לתוככי ישראל. אבל אף אחד כאן לא מדבר על זה. מתמקדים ביש, בעשה טוב ופחות בסור מרע.

טיפש אחד שורף את כל היער, והמחבל בן ה-23 מכפר שוויכא, גורם לחבריו לשלם את מחיר הטיפשות. במפעל מאפים בהכשר מהודר מאוד, המשגיח מספר על חיים שחזרו לשגרה. "כבר אין פחד. כל מי שפה, רוצה חיים שקטים ועבודה מסודרת", הוא אומר ל'ביזנעס'. הפחד מפגיעה בפרנסתם גובר על המניעים הלאומניים של אחוזים בודדים מהעובדים באזור התעשייה המצליח.

גם בקניון 'לב ברקן' החיים כסדרם. תושבים שמגיעים לערוך קניות באופן רגוע ומעורר השתאות. "אין לכם פחד?", אני שואל, והם משיבים לי במשיכת כתף, כאומרים 'על מה אתה מדבר בכלל'. והאמת, מסביר לי אחד התושבים, יש מקומות מסוכנים בהרבה. פה – נחשב למקום הכי בטוח. עד שזה קרה, כמובן.

אוכלים מצלחת אחת

אזור התעשייה הזה מבוקש אצל החברות. הוא בדיוק הפוך מכיוון הפקקים, שמזדחלים בבוקר לכיוון תל אביב ואחרי הצהריים לכיוון השומרון, כשהאנשים חוזרים מהעבודה בעיר הגדולה. "עובד שיוצא לכאן בבוקר מאזור המרכז, מגיע בתוך חצי שעה לכל היותר", מסביר לי יהודה כהן, מנכ"ל 'ליפסקי'.

"אנחנו המנוע הכלכלי של הרשות הפלסטינית", הוא אומר. רצו לאסור על הפלסטינים לעבוד כאן, אבל הפלסטינים גילו שהם לא יכולים לספק לתושבים פרנסה בלעדינו".

הוא לא ימני במיוחד, ונמצא כאן כדי לספק פרנסה לביתו. "אבל אני יכול לחזור לחלוב פרות ביישוב שלי, תימורים. אין לי שום סנטימנטים לשומרון דווקא. אבל זה פשוט רווחי לנו כמפעל ישראלי גאה", הוא מצהיר. "כולנו אוכלים מצלחת אחת. עכשיו יש פה עובדים שחזרו מנופש בעקבה ובטורקיה עם המשפחות על חשבון החברה. איך תמצא דבר כזה, עובדים פלסטיניים וישראליים שנוסעים יחד לנופש משפחתי?".

לדבריו, תנאי ההעסקה של הפועלים כאן שוויוניים לחלוטין לעובדים היהודים בתל אביב. "הגענו להסדר עם חברות הביטוח, שלמרות שהן למבטחות פלסטינים מהרשות באופן גורף, הביטוח הקבוצתי שלנו כמפעל, מספק לכולם את אותם התנאים – וזה פנטסטי". הכל כמובן, מסתדר עם חוקי הרשות הפלסטינית, הגוף שאליו כפופים הפועלים בסופו של יום.

עד השלום, ליפסקי מציע מספר הצעות כלכליות והגיוניות: "הצעתי שבמקום לתייג מוצרים ולעשות בלאגן סביב השומרון, נהפוך את אזורי התעשייה בשומרון ובאזורי החיכוך, לבינלאומיים, כשהארנונה תתחלק בשווה בין העמים באמצעות ארגון בינלאומי שיעשה את הגבייה. הצעה נוספת שהעליתי, היא שלא יהרסו את אזורי התעשייה הללו גם במקרה של חלוקה אזורית מחודשת בהסכם שלום, מהסיבה הפשוטה: אין כמו דו קיום ולא חשוב מי שולט בשטח מבחינת שטח שיפוט".

המפעל של ליפסקי מייצא לחו"ל, ובאירופה רוכשים ממוצגים פרטיים שהוא מייצר עבור חנויות יוקרה ומעצבי על ידועים. "שווה לנו לעבוד כאן, ושווה להם לעבוד איתנו בגלל האיכות", הוא מראה לנו סל כביסה קומפקטי, שמתאים במיוחד לדירות סטודנטים בעולם. "זו עוד המצאה של הראש היהודי, ואנחנו מייצרים זאת עבור כל רחבי העולם".

חשבתם לעזוב את המקום?

"ב-2010, כשמומש לראשונה החרם הפלסטיני על יו"ש, בעלי הבית רצו אז להעביר את המפעל לאשדוד, אמרתי להם: אם אתם רוצים לעבור – תעברו. אני אחזור לחלוב פרות או לנסוע לחרוש בטרקטור במושב תימורים שבו אני מתגורר. אני לא עובר איתכם, כי אני מאמין ענק באזורי התעשייה האלה. הגשר שנוצר בין העמים הוא התקווה שלנו בארץ. מי שמנסה להרוס, נותן יד לטרור. מי שנשאר – מבריח את הטרור ויותר תקווה למגורים וחיים נורמליים על אותה פיסת ארץ".

החרימו מוצרי סניטציה שלכם?

"אנחנו שייכים לקבוצת חמת שיש לה מפעלים בבאר שבע ובאשקלון. חברה ציבורית שנסחרת בשקיפות. מאז ועד היום ניסו לתייג אותנו באירופה. אבל אנשי האיחוד האירופי הגיעו לסייר כאן, ראו את כמויות העובדים הפלסטיניים שמתפרנסים מאזור התעשייה הזה, והחליטו שלא מתייגים את כלל המוצרים מיו"ש, רק מזון וחקלאות. אז נכון שיש רעש, בי.די.אס מעורר מהומות, אבל אנחנו לא מתרגשים, כי רק דו קיום יביא שלום בסוף. זה לא יילך הפוך".

המסקנה של הביקורים הללו שהביאה להכרעה שלא מתייגים אזורי תעשיה, מאפשר כיום לכל מדינה באירופה להחליט בעצמה אם לרכוש את מוצרי 'ליפסקי' למשל. "יש לנו קו ייצור פרטי לרשת צרפתית מצליחה, ובאיטליה משוגעים על המוצרים שלנו. תבינו, אני מספק תקווה לאנשים, לא שכר. ועוד דבר: מול הסינים, אנחנו מביאים יצירתיות. לא שטאנץ. וזהו סוד ההצלחה הישראלי.

אפילו האיחוד האירופי לא מחרים. יהודה כהן מנכ"ל ליפסקי, עם סל פטנט המיוצא לאירופה | חיליק ברקוביץ

"ואם נחזור לשאלתך, עובד פלסטיני שמתפרנס במפעל ב'ברקן' מביא פרנסה, בונה בית, הולך למכולת עם כסף שהוא מביא מכאן, ומאכיל את הילדים עד שהוא שולח אותם לחינוך טוב יותר, אפילו לאוניברסיטה – כי הוא יכול ומתפרנס יפה. 7,000 שקלים זה השכר הכי נמוך שעובד כאן במפעל שלי מקבל, אז יש לכולם אינטרס שנצליח להמשיך לחיות כאן יחד", הוא מצהיר.

 אגב, כשבאנו למקום, הותרנו את הרכב עם חלונות פתוחים, מפתח בסוויטש ודלתות לא נעולות. למה? טעות. אולי בגלל שמיהרנו. אבל התוצאה הייתה מדהימה: איש לא התקרב אל הרכב, לא נגע בו והוא לא משך עין אחד עוינת.

מותגים אירופיים נחשבים

מנכ"ל 'ליפסקי' מספר על מפעל שכולו על טהרת ה'כחול לבן' בחומרי הגלם והייצור שלו, למרות שהוא מעסיק לא מעט פלסטינים. "הם הרוב כאן, 70%, אבל" – הוא מצביע לנו על חדר האוכל השוקק והכשר – "תראו איך כולם יושבים יחד לאכול צהריים (כשרה, כמובן, הוא מדגיש). ככה גם העבודה מתבצעת. יש לנו פה פלסטינים שהם מנהלי ייצור או מחלקות. אין אפליות. מי שטוב, מקודם".

'ליפסקי', מפעל למוצרי סניטציה ואינסטלציה מפלסטיק, כמו גם מוצרי אמבטיה, הוא מפעל שבבעלות 'חמת' כיום. הקבוצה מחזיקה בו לצד מפעל הברזים. בעבר היה בבעלות סמי סגול מ'כתר', עד שנמכר ל'חמת' של יואב גולן. אך למרות התדמית (השגויה!) של 'כתר פלסטיק', גם המפעל של 'ליפסקי' אינו פעיל בשבת. "אנחנו מחויבים לפי חוק שעות עבודה ומנוחה שלא להעסיק פועל יותר מ-60 שעות בשבוע. כך שבכל מקרה, אין לנו דרך להעביד אותם בשבת. ונכון, הם נחים גם ביום שישי. אז מה, זה לא מפריע, ואפילו נוח ליהודים ביום שישי קצר של שעון חורף…".

כשאנו שואלים אותו על הרווחיות, הוא מציין בסיפוק: "אנחנו חברה ציבורית שהדוחות שלה שקופים, את הכל תוכלו לבדוק. בינתיים ההצלחה מאירה פנים", הוא אומר.

הלל שליט, עוזרת הדובר של מועצת שומרון, מוסיפה ומסבירה כי הארנונה במקום זולה משמעותית ביחס לנהוג במפעלי תעשייה באזורי הארץ האחרים. גם כוח האדם זול מאוד. המעניין הוא, שהפלסטינים דווקא חשים עשירים, כי השכר הממוצע שלהם (לא ב'ליפסקי', בכלל אזור התעשייה) עומד על 6,500 שקלים, מול שכר ממוצע של מורה ברשות, שעומד על 4,000 שקלים במקרה הטוב. "אנחנו מתפרנסים יפה, בונים בית, שולחים את הילד לאוניברסיטה. זה לא היה קורה בלי המקום הזה", אומרים לי עובדים בליפסקי.

Inner article

לא פוחד מהעובדים

אזור התעשייה 'ברקן' הוקם בשנת 1982-תשמ"ב, שטחו עומד על 1,700 דונם, ופעילים בו, נכון להיום, 164 מפעלים, מתוכם 49 מתכת, 33 פלסטיק, 23 רהיטים, 20 טקסטיל, 16 מזון, 10 חשמל ואלקטרוניקה ועוד 13 מפעלים שאינם מסווגים. שטחם הכולל של המפעלים עומד על 800 אלף מטר רבוע.

עקב ביקוש רב – 60 מפעלים נוספים שרוצים להשתלב באזור התעשייה – יש תכנית להוסיף 160 דונם לשטחו. "במקום עובדים כיום, 8,000 עובדים, מתוכם בסביבות קרוב ל-4,000 עובדים פלסטינים. זו כמות בלתי נתפסת", אמר לפני זמן קצר ראש מועצת השומרון, יוסי דגן, שאף קרא למצות את הדין עם המחבל ומשפחתו.

"יש באיזור התעשייה הזה יותר מ-8,000 פועלים, כמחציתם יהודים וכמחציתם ערבים תושבי הרשות הפלסטינית. ראיתי כאן ערבים ויהודים שיושבים יחד ובוכים. האירוע הזה היה קשה אבל אנחנו לעולם לא נישבר. מפעל ההתיישבות בשומרון, כמו בכל חבל ארץ אחר במדינת ישראל ימשיך בכל הכוח. לא נירתע. נמשיך, ולא ניתן להסתה או למסיתים להרוס את המקום הנפלא הזה".

מפעל שמיר באזה"ת ברקן | חיליק ברקוביץ

ואיך תדע אם אף אחד כאן לא לאומני? אני חוזר ושואל את יהודה כהן.

"אני פוחד יותר להידקר בתל אביב. שם אף אחד לא יבוא לעזור לי. כולם יברחו. כאן לפחות, כל העובדים יקפצו לעזור ליהודי שנדקר ויעצרו את המחבל".

אבל הפיגוע קרה, למרות המשכורות המצוינות.

"כולם פה אנשים שרוצים פרנסה, יותר מ-70% גם מאמינים בדו קיום. רק מה, יש 25% שבאים רק בשביל פרנסה, ומתחת לפני השטח מפעפעת הסתה, לאומניות ועוד. ברור שאפשר להדליק את הפיוז ברגע אחד, אבל אסור לשכוח שגם בארצות הברית זה קורה".

עם יד על הלב, אתה לא חושש?

"האמת היא שגם אחרי שיותר משלושים שנה אנחנו מטפחים דו קיום וחיים משותפים", הוא מצביע על סדרת תמונות של טיולים משותפים, "כזה פיגוע מערער את האמינות ואת תחושת הביטחון המוחלטת שהייתה לנו כאן עד לפני יומיים. אם שם במפעל של אלון זה יכול לקרות, עלול לקרות פיגוע גם פה. אני מאוד חושש, בסתר ליבי, מהעובדה שיש כאן מנהלת יהודית שנשארת עד מאוחר בערב ומוקפת בעובדים פלסטיניים בעיקר, ואנחנו נחשוב איך לתגבר את אמצעי הבטיחות בשעות האלה. אבל אני מאמין שההיגיון יגבר, שזה אפשרי. להגיד שלא נסדק קצת הביטחון? כן. בהחלט קשה.

קבוצת אלון: משדרות לברקן

כשאנו מנסים להשיג את רפי אלון, מנכ"ל מפעלי 'קבוצת אלון' – המייצרים את פחי האשפה המוכרים מחצרות הבתים המשותפים ועוד אינספור מוצרי פלסטיק ופח, מתכת ועוד, נתקלנו בקשיים. אבל יהודה כהן מ'ליפסקי' משלים לנו את החסר. 'אלון' הוקם בשדרות, עבר לאזור ומשם לברקן.

רפי אלון, מנכ"ל קבוצת אלון, זכה גם בפרס על מפעל חיים מאיגוד התעשיינים, על פעלו בתחום התעשייה, ולא בכדי. 'קבוצת אלון' נוסדה בשנת 1974 על ידיו, וכיום היא החברה הגדולה והמובילה בתחומי הפתרונות לאיכות הסביבה בישראל.

המפעל שהקים, היה אחד החלוצים בתכנון והקמה של מטמנות לפסולת בעלי תקנים בינלאומיים. החברה מייצרת מרכבי דחס למשאיות אשפה, מתכננת ומייצרת כלי אצירה מכל הסוגים לאיסוף והפרדה של נייר, זכוכית, קרטון ואריזות, ובנוסף עוסקת במציאת פתרונות טכנולוגיים חכמים להוזלת הטיפול באשפה כמו מיכלים טמוני-קרקע ובמות הרמה תת קרקעיות לדחסניות. ואם לא די בכך, קבוצת אלון הקימה מפעלי מיון והפרדת אשפה לייצור חומרי גלם למחזור.

די אם נעיין בנימוקי ועדת הפרס, ונבין מדוע נבחר לקבלתו. יש בכך משום מתן צוהר לפעילות המשותפת בין יהודים לערבים. "כבעלי חברה המעסיקה אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, רפאל אלון דוגל בניהול אנושי ותומך, כאשר דלת משרדו פתוחה בפני כל אחד ואחד. החברה מאמינה בשוויון הזדמנויות, ושואפת לקדם כל עובד על פי יכולתו וכישוריו.

אזור התעשייה ברקן | חיליק ברקוביץ

"הציונות היא מרכיב חשוב בעשייה של רפאל אלון אשר מקפיד להקים מפעליו באזורי פריפריה בארץ. באופן זה החברה אחראית לצמצום האבטלה באזורים בהם היא פועלת כמו גם מוצאת ידיים עובדות נאמנות. משך שנים ארוכות קבוצת אלון פעלה בדרום תחת ירי הטילים מעזה, ולא ויתרה על העשייה, על הפעילות ועל מקום עבודתם של העובדים. קבוצת אלון ממשיכה לשעוט קדימה באמונה, בנחישות וביצירתיות למתן פתרונות התייעלות בתחום לעתיד נקי וירוק לכולנו".

המחבל שהגיע מאזור טול כרם, היה עובד של 'קבוצת אלון' בשבעת החודשים האחרונים. "שום דבר לא לימד אותנו על הכוונות שלו", אומר לי אחד העובדים במפעל. "מי יכל לחשוב על כוונות אכזריות כאלה אצל בני אדם? לקחת אשה ולכפות אותה באזיקונים? איפה הוא למד כאלה דברים? בדאע"ש?", הוא שואל בכאב.

מנהל מפעל יריעות ששוחחנו איתו, מצביע לעבר מרחבי אזור התעשייה שנגלים לעינינו מפתח משרדו. "זה מקום שכמה שזה נשמע אולי מעצבן לאוזניים של מי שמגיע לפה מתל אביב, הוא מרחב של דו קיום. עובדים כאן כל יום מעל שלשת אלפים פלסטינים שיש להם היתרי כניסה, ועד היום הרגשנו תחושת ביטחון".

ומה עכשיו? מתקפלים? עוברים לטילים בדרום?

"אני לא חושב. יש כאן מרחב ענק של דו קיום. אז נכון שיש פעם ראשונה לטרור – אחרי יותר מ-37 שנה של שקט, מאז שהוקם אזור התעשייה, אבל צריך לדעת להתמודד עם אתגרים כמו זה שראינו כאן, לא לברוח מהם".

יש הרבה חרדים, באזור התעשייה?

"בוודאי. יש דרישות כשרותיות בחלק מהמפעלים, ויש גם עובדי ייצור חרדיים שבאים, גם מעמנואל וגם מאזור המרכז. זו בהחלט תחושה לא נעימה שיש אופציה שמישהו ישבית כאן חיים של עובדים אחרים, אבל מוכרחים להמשיך".

Inner 620/130

מומלץ עבורך

תגובה אחת ל: "חוזרים לשגרה? 'ביזנעסופ"ש' שב למקום הפיגוע בברקן"

  1. שמאלנים

כתיבת תגובה