חיסולים ממוקדים

עיתונאים זרים בנקודת תצפית בלבנון | | צילום: תומר נויברג, פלאש 90

יש מקרים שבהם לחיסולו של אדם ספציפי יש ערך אסטרטגי משנה פני היסטוריה.

לדוגמה, אילו נהרג אלכסנדר מוקדון לפני שהחל במסע כיבושיו, הייתה ההיסטוריה העולמית שונה בתכלית; מותו של ג'ינג'יס חאן הביא להתפצלותה – ולבסוף, להתפוררותה – של האימפריה שבנה; ואילו נהרג סטאלין לפני שהחל את מסע הטיהורים הגדולים בשנות השלושים של המאה הקודמת, הייתה רוסיה הסובייטית משתנה לחלוטין.

לעומתם, יש מקרים שבהם הוצאת אדם מהמשוואה יוצרת אומנם יתרון טקטי מסוים, אך בסופו של דבר אין לה משמעות היסטורית. למשל, חיסולו של יוליוס קיסר, שליט רומא, לא הביא לתפנית היסטורית משמעותית; ליל הבדולח היה כנראה מתרחש גם אילולי ניסה הרשל גרינשפן להתנקש בשגריר גרמניה בצרפת, ומותו של ריינהארד היידריך – מי שהיה אדריכל השואה ושליט צ'כיה – בידי המחתרת הצ'כית, למרבה הצער לא מנע את השואה, ולא שיפר את מצבם של הצ'כים.

הסכסוך היהודי-ערבי הוא בן למעלה ממאה שנה, וכבר החלוצים הראשונים סבלו ממנו. מוסלמים עשו פוגרומים ביהודים הרבה לפני קום המדינה, וחאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם של ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, הקים לגיון ערבי באס-אס, שמטרתו הייתה לסייע לנאצים לטבוח ביהודים. במהלך הסכסוך הממושך התחלפו רבים ממנהיגיו בשני הצדדים, אך בסופו של דבר, כל החלפת מנהיג, כולל אלה שחוסלו בידי ישראל, יצרה שינוי טקטי בסכסוך, אך לא שינוי אסטרטגי.

נראה, כי כך הוא המצב גם בחיסולו של נאסראללה, שעליו התבשרנו בשבת החולפת. חיסולו מהווה אומנם מכה כואבת לחיזבאללה, אך בסופו של דבר עצם קיומו של חיזבאללה אינו תלוי במצבו בלבנון, אלא ברצונה של איראן לשמר ארגון זה. כשם שלקודמו של נאסראללה, עבאס מוסאווי, שחוסל על ידי ישראל, נמצא תחליף, כך יקום צורר חדש במקום נאסראללה.

מנאומו של נתניהו ביום שישי החולף, במקביל לחיסולו של נאסראללה, וממאורעות השבעה באוקטובר מתחזק הרושם שאיראן היא הסכנה הגדולה ביותר לישראל, ושמרב משאביה הביטחוניים של ישראל מופנים למאבק נגדה. אולם לא כך הוא המצב. בעודנו מרוכזים באיראן מתבססים מולנו איומים גדולים בהרבה; מצרים וירדן. מצרים, מדינה אדירה עם 150 מיליון איש, שרובם צעירים (!), מחזיקה בצבא מודרני ומתקדם, שהוא אחד הגדולים בעולם. היא מקימה בסיסים קדמיים בסיני ובתרגילים הצבאיים שהיא עורכת ישראל מדמה את האויב.

מלבד ישראל, אין למצרים אויב משמעותי, למרות הסכסוכים האלימים שהיא מנהלת עם אתיופיה ועם לוב. ירדן, שעימה יש לנו הגבול המשותף הארוך ביותר, נשלטת על ידי משפחת חוסיין, בת לשושלת ההאשמית, שהוצנחה לירדן בידי הבריטיים מערב הסעודית, על הרוב הפלסטיני. שלטון המלך הנוכחי בירדן אינו סמל ליציבות שלטונית, והוא נזקק לתמיכה רבה מבחוץ, כולל מישראל, כדי לשרוד. אם תהיה הפיכה בירדן, יש סיכוי סביר שצבאה המודרני יופנה כנגד ישראל. איראן בהחלט מהווה איום על ישראל, אך האיום האמיתי עלינו הוא דווקא ממדינות שאיתן יש לנו כעת הסכמי שלום, אשר אינן נהנות מיציבות שלטונית, ושלאוכלוסייתן יש איבה עמוקה כלפינו.

בסופו של דבר, הסכסוך הערבי-ישראלי משרת כוחות גדולים מאיתנו.  סכסוך זה הוא רק נקודת קצה של סכסוך בין מעצמות אדירות; שמצידה האחד ברית נאט"ו, ובצידן השני רוסיה וסין. המאבק האמיתי הוא על משאבי טבע, על דרכי סחר בין אסיה למערב, ועל השפעה פוליטית שיש לה השלכות מסחריות; כולל של שווקים לרכישת נשק. לא במקרה פרצו אירועי שבעה באוקטובר לאחר שהושגה התקדמות גדולה לקראת שלום עם סעודיה. שלום זה היה יוצר נתיב סחר חדש: הודו, ערב הסעודית, ירדן, ישראל, ומשם לאירופה. נתיב סחר זה היה מייתר את תעלת סואץ, ומתחרה בדרך המשי החדשה, שסין מנסה לבנות בתמיכתה של רוסיה. אכן, לא במקרה נלחמו הבריטים והצרפתים במצרים במבצע קדש, כדי להגן על המעבר של תעלת סואץ, וכך גם לא במקרה תומכת רוסיה באיראן המטרידה את המערב ללא הרף, ואת הפרוקסי של ארצות הברית במזרח התיכון, ישראל.

לסיכומו של דבר, אנו באיבו של סכסוך בין מעצמתי אדיר, וסיכולו הממוקד של אדם זה או אחר לא ישנה את מאזננו האסטרטגי. הסכסוך יסתיים או יתעצם בהתאם לרמת השפעתם של המעצמות על מה שקורה באזורנו, ולפי האינטרסים האסטרטגיים שלהם. לעת עתה, טוב לכל הצדדים, פרט לנו כמובן, שהסכסוך נמשך. דעת העולם מוסחת מהמתרחש באוקראינה, סין קונה מרוסיה משאבי טבע במחירי מציאה, וארצות הברית מוכרת נשק ותחמושת בכמויות אדירות. עוד יבוא שלום, אבל לא בקרוב.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים" ומחבר שותף של הספר  “Striking Kosher Gold”