כסיף: מי רוצה את החרדים מרוחקים ומנותקים?

יש יתרונות רבים בהצבת אוכלוסיה חרדית במקום שהיא שותפה בהליכי תכנונו, בשמירת אורחות חייה תוך ניתוק מה מחיכוך עם אוכלוסיות אחרות | אך כאן מסתיימים הצדדים החיוביים ומתחילה רשימה של בעיות | מי רוצה לפנות שטחי נדל”ן לחילוניים וב’תמורה’ משגר את החרדים כחלוצים אל הנגב?

תכניות העיר כסיף על המפה | צילום ארכיון: ביזנעס

לאחרונה גובר השיח אודות בניה של עיר חרדית בנגב.

בניה של עיר המיועדת לאוכלוסייה מגוון מסוים בלבד יש בתוכה יתרונות רבים, כלכלים, כמו יכולת מיקוח טובה במו”מ מול קבלנים ונותני שירותים, אך בעיקר חברתיים: לאוכלוסיה קל יותר לשמר את אורחות חייה, בניה של מוסדות (בתי כנסת, מקוואות) כשהנָהּ חלק אינטגרלי מתכנון העיר, הקמה ותחזוק של מוסדות חינוך מתאימים ושמירה על המבנה הקהילתי.

250/200 סייד בר + קובייה

אך יחד עם זאת, בהיבט הכלכלי רב החיסרון על היתרון, בעיקר אם מדובר באוכלוסיה שאינה חזקה כלכלית.

השוק של העסקים הקטנים, וספקי השירותים המקומיים, מצומצם לגוון מסויים באוכלוסיה – ואינו מאפשר התפתחות רחבה (יצוא), בהיבט של סחורות נכנסות (יבוא) יש מגוון מועט יותר כך שישנה פחות תחרות על ליבו של הצרכן – השבוי, דבר הפוגע ברמת השירות והמחירים. באוכלוסיה שאינה חזקה כלכלית גם ההכנסות מארנונה נמוכות, מדוחו”ת חניה וממיסים המוטלים על בתי מסחר. זאת ועוד, מוסדות דת פטורים לרוב מתשלומי ארנונה. כך ששטח שהיה יכול להיות מיועד למסחר ולהכניס גבייה ארנונה גבוהה, בסופו של דבר אינו משלם ארנונה כלל.

כדי להתגבר על קשיים אלה יש צורך בעזרה ממשלתית רבה יותר לערים אלה, ובפתרון דומה למה שעשתה בני ברק – הקמת אזור מסחרי גדול בפאת העיר. כך שישנה הכנסה ראויה מאזור מסחרי זה מחד, וניתוקו החברתי ומצביון העיר מאידך.

ישנם פתרונות נוספים אותם אפשר ליישם כדי לחזק את כלכלת העיר החרדית:

  1. חיזוק העסקים הקטנים הנותנים מענה לצרכים מקומיים
  2. שימוש רב ככול האפשר של מוסדות הישוב בספקים ובנותני שירות מקומיים
  3. הקמת איזור תעשיה המייצא סחורות החוצה – ומכניס כסף
  4. הקמת מנגנון ציבורי קטן ויעיל (אולי זה מעט אוטופי)
  5. מאחר ומדובר באוכלוסיה שבעיקרה היא ממושמעת ומגובשת, אפשר לדרוש מספקי חוץ להוריד מחירים ולהקים מענה אלטרנטיבי במידה והמחירים גבוהים, כמו שקיים כבר עכשיו בריכוזים חרדיים במוצרי המזון והצריכה הבסיסיים

870/135 ליינר ארטקל

בהקמה של עיר חרדית בנגב – אזור מרוחק ומבודד מליבת המסחר וההוויה הישראלית – יש מידה של חלוציות, יחד עם הנוחות שבשמירה על המרקם החברתי. אך נשאלת כאן השאלה, האם אין גם רצון של האוכלוסיה הכללית לבודד את האוכלוסיה החרדית במקום לשלבה ולקדמה?  האם לא נוצר כאן מעין “גטו” עם חומות שקופות? האם יתכן שבעקבות הקמת ערים חרדיות מרוחקות ונדידת אוכלוסיה אליה יתפנה שטח נדל”ני יקר עבור אלה שאינם חרדים?

מסיבות אלה אני יותר מצדד בקיומן של שכונות חרדיות בקרב ערים חילוניות. הדבר נכון יותר גם כלכלית – בסופו של דבר, כדי שעיר חד-גונית תפרח כלכלית ושאוכלוסייתה תתפרנס בכבוד, עליה לפתח אזורי מסחר ותעשיה הפתוחים ליתר האוכלוסיה ושיתפתחו ביניהם יחסי מסחר – כך שבפועל לא מתאפשר ניתוק מוחלט.

אז מה אפוא, המניע האמיתי להקמתן של ערים אלה?

 

הכותב הוא מנכ”ל ‘מלאכת מחשבת’ ומחבר הספר ‘להבקיע מאה שערים’

מומלץ עבורך

כתיבת תגובה