‘לכה דודי’ איטלקי בונציה • יומן מסע

מנדי יצא לארץ העמים לאיטליה והביא לביזנעסופ”ש תיאור ציורי ופיוטי על מקומות שהותו ויהודיהם • ונציה השוקעת שעדיין מהממת כל רואיה, אגם גארדה וגני העדן הפזורים לארכו, וורונה ומילאנו, מככבות כולן ב’ריזל בדרכים’ שחיפש מיזראטי ומצא פלאפל • מנדי ריזל ביזנעסופ”ש

תחבורה ונצייאנית טיפוסית

היום, עם טיסות ה’לואו-קוסט’, קל וזול לטוס לחו”ל. פעם, כדי לטוס, הייתם צריכים לסור באופן פיזי לסוכן הנסיעות – או במקרה הטוב לטלפן לטלפון הקווי במשרד – כדי לסגור כרטיס. והמחירים: פי כמה וכמה מאשר היום.

בזכות הלואו-קוסט, תוכלו לדוגמא למצוא כרטיס הלוך ושוב לקפריסין ב-25 יורו: חצי ממחירו של מיכל דלק; משהו כמו עלות נסיעה הלוך ושוב מירושלים לבני ברק ברכב.

Box

אז חו”ל קרובה וקורצת יותר מתמיד ואם אתם עובדים באקטואליה, כשרוצים קצת להשתחרר מהלחץ והמתח – אירופה ממש קוראת לכם.

שדה התעופה רמון | צילום: משה שי, פלאש 90

אחרי נבירה קטנה באינטרנט, מצאתי כרטיס זול למילאנו שבאיטליה: 233 שקלים הלוך ושוב. הקאץ’: הטיסה משדה התעופה רמון הסמוך לאילת. אבל העובדה שאני כבר גר בדרום, בשדרות, המתיקה במעט את הגלולה המרה הזו. וחוץ מזה, כמי שמסקר את נושא התחבורה והרכב, עניין אותי לראות את השדה הזה.

העמסתי דברים בתיק קטן (שעליו שילמתי עוד 11 יורו) וכמה חברים וירדנו לרמון.

השדה מודרני וחדיש, אבל קטן יחסית. על פי הפרסומים מהעבר, הייתי בטוח שהוא גדול בהרבה.

את פנינו קידם האחראי על הביטחון בפנים זעופות. “שעה וחצי לפני טיסה? אתם מפספסים את הטיסה”, קבע – והעלה את מהירות דופק הלב של כולנו, מחשש שפספסנו. הוא היה קשוח, האחראי על הביטחון. ומעבר לכך – ממתי אנשי האבטחה בבידוק, מעירים לכם על איחור? התחושה שקיבלנו הייתה לא נעימה – בטח כשאתה במצב רוח מרומם רגע לפני גיחה קטנה לחופשה קצרה.

איש האבטחה שקרא לנו לבידוק ולתשאול התנצל. “ההתנהגות שלו לא בסדר, הוא קשוח מידי”, אמר.

אחרי קפה קצר בדיוטי-פרי וביקור בעמדת בית חב”ד שהוקם בטרמינל, בסיועו של שר התחבורה הקודם, ישראל כץ, עלינו לאוטובוס שהוביל אותנו למטוס של חברת ‘רייאן-איר’ האירית.

‘מחניודה’ מעופף

הדיילים בטיסה היו נחמדים, אפילו מצחיקים והתנהגותם הייתה כבבאזר אווירי: “רק היום, מבצע על הבשמים, חצי מחיר”, שבו והכריזו; “פקט סיגריות ב-4 יורו לקופסא, יותר זול מהשדה תעופה”, ניסו לשכנע את הנוסעים המחויכים.

כעבור ארבע שעות נחתנו בשדה התעופה בברגמו, מרחק 50 ק”מ ממילאנו. הזמנו מראש באמצעות האינטרנט מכונית, במחיר מגוחך: 150 ₪ בלבד ל-3 ימים, אך כיסוי השתתפות עצמית שהזמנו – ליתר ביטחון – היה גבוה יותר ממחיר ההשכרה עצמה: כ-160 שקלים. עדיין, 310 שקלים בסך הכול למכונית נוחה, סיאט אטקה, לחלק לארבעה אנשים לשלושה ימים, זה מחיר הוגן. אולי אפילו מצחיק.

היעד העיקרי שלנו היה ונציה, אבל אם כבר מגיעים בליל שישי לאזור מילאנו, אי אפשר לוותר על עיר האופנה התוססת. ונציה יפה, כבודה במקומה מונח, אך מילאנו היא סגנון אחר, ששווה ביקור.

אל מילאנו הגענו בתוך כ-40 דקות, אך הפקקים בתוך העיר היו קטסטרופליים. אחרי שעה וחצי נסיעה הגענו לטבורה של העיר, סמוך לדואומו – הסמל המרכזי של מילאנו.

מזג האוויר היה נעים, כ-10 מעלות, אבל עם גשם קל – דבר שקצת הקשה עלינו להסתובב רגלית.

הנחנו את פקלאותינו במלון שהזמנו מראש באתר ייעודי מקוון, חדר גדול שמחולק ל-2, עם 4 מיטות, במחיר של 600 ₪ ללילה. על מלון כזה, במיקום מרכזי כזה בישראל (להבדיל, כמו שתיקחו מלון 4 כוכבים במרחק של 100 מטר מהכותל), היינו משלמים סכום כפול, לכל הפחות.

הבטן קרקרה, כי בטיסות לואו-קוסט אין אפשרות להזמין מזון כשר (וגם מי שאינו אוכל מזון כשר יכול להזמין שתיה ומיני מזונות, רק בתשלום נפרד) וחיפוש קצר בגוגל הראה לנו, כי בעיר פועלות לפחות ארבע מסעדות כשרות למהדרין, בשריות וחלביות.

היהודים ברומא

בחרנו ב’כרמל’ החלבית. הווייז סימן לנו שהגענו, אבל לא מצאנו את המקום. עצרנו עובר אורח. “סקוזה סניורה” (סליחה אדון), אמרתי. הוא התקרב למכונית. עברנו לאנגלית וכשתהינו היכן המסעדה, השיב, להפתעתנו בעברית: “שלום, אני אשר. המסעדה פה”. הבטנו בו נאלמים.

מתברר כי ‘כרמל’ נמצאת באחד האזורים במילאנו, בו ריכוז יהודי גדול. בסך הכול כ-10,000 יהודים מתגוררים בעיר ונהנים מחיים ללא חששות וגם מפעילות יהודית שוקקת, שכוללת מוסדות חינוך ואפילו סמינר לבנות – ובקרוב גם ישיבה – הודות לפועלם הרב של שלוחי חב”ד בעיר.

המסעדה נחמדה, מלצריה אדיבים ומסבירי פנים מאוד והמלצר הראשי, איטלקי, דובר גם עברית בסיסית.

היה יפה לראות משפחות יהודיות, עם ילדים חובשי כיפה ועטויי ציצית, יושבים וחוגגים במקום יומולדת, לצד צעירים יהודיים מקומיים, שהגיעו לפגישה עסקית. כמעט כולם דוברי עברית.

התפריט הוא באנגלית בלבד ויש בו שפע של מאכלים איטלקיים, לצד ישראליים.

ברומא התנהג כרומאי, אומר הפתגם. אז הזמנו – איך לא – פיצה ורביולי, לצד סלט ישראלי. “ומה עם פלאפל?”, שאל המלצר, “יש פה פלאפל יותר טוב מישראל”. אמרנו לו שנעשה עסק: אם הפלאפל טעים מזה שבארץ הקודש, נזמין מנה נוספת. אם לא, המנה תהיה על חשבון הבית. המנה הייתה יפה, עם כדורים שרופים מעט ולצדם חומוס וטחינה וחמוצים וכן לאפה ענקית, אבל בארץ תמצאו פלאפל טעים יותר. ובכל זאת, לטעום פלאפל טוב בחו”ל, הוא לא דבר של מה בכך. בסוף אגב שילמנו 10 יורו על המנה הזו. אולי האיטלקי לא הבין את ההתערבות.

הפיצה הייתה כנראה הטעימה ביותר שטעמנו: דקה-דקה ועם שפע של גבינת מוצרלה; כל כך הרבה גבינה שהיה קשה לנתק את המשולשים מהעיגול עצמו, כי הגבינה פשוט נטפה. והפיצה הייתה בטעם שאין דברים כאלה.

על הארוחה הזו שילמנו מחיר יקר יותר מאשר ארוחה זהה בישראל: 86 יורו, כולל קפה הפוך, סודה ו-4 כוסות בירה צוננת. יקר, אבל המוצרים הכשרים באיטליה יקרים יותר.

אם יש לכם זמן, ממילאנו תוכלו לנסוע ללוגאנו שבשווייץ, מרחק של קצת יותר משעה. זו עיר יפהפיה, היושבת על שפת אגם, שכבר ביקרתי בה בעבר כאשר למדתי בישיבה במילאנו. אבל הזמן היה קצר וחישוב מהיר העלה כי אם נעשה זאת, נעלה על יצועינו רק לקראת 2 בלילה, כאשר המטרה הייתה לקום ב-5 בבוקר.

הסתובבנו במרכז מילאנו ולא הרגשנו אפילו קמצוץ של אנטישמיות, להבדיל מצרפת השכנה. שעת לילה מאוחרת ואווירת הביטחון האישי מעולה, בין היתר הודות לחיילים ושוטרים חמושים שפטרלו ברחובות; אחרי הכול, באוויר עומד החשש מפני נקמה של דאע”ש על חיסולו של אבו בכר אל בגדדי ומרכז מילאנו על שכיות החמדה שלה והקתדרלה הענקית שבה, הן מטרה טובה לטרוריסטים.

לצד בתי הקפה והחנויות היוקרתיות, נערכו הומלסים לשנת הלילה שלהם: מתכרבלים עד הקצה בשמיכות מעופשות ובשקי השינה שלהם. ניגוד כל כך בולט בין עושר ויוקרה לבין עוני ודלות.

ישראל בכותרות

כחב”דניקים, לא יכולנו לפסוח על העתק בניין 770 המפורסם – בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו יורק, שנמצא ברחוב Via Carlo Poerio, 35. בהעתק האיטלקי מתגורר השליח הראשי לאיטליה, הרב החסיד גרשון מענדל גרליק, ישלח לו השי”ת רפואה שלימה במהרה.

קצת אחרי 5 קמנו וב-6 יצאנו לדרכנו אחרי תפילת שחרית. על החנייה הסמוכה למלון שילמנו 25 יורו. בתל אביב משלמים הרבה פחות ל-5 שעות.

בחוץ, עד קרוב לשעה 8 בבוקר, שוררת אפילה: המוני איטלקים יוצאים לעבודתם, מחויטים ומעונבים, אבל החושך מתעתע.

בתחנת הדלק הראשונה עצרנו לקפה “אמריקנו, נו מילק”. אם תשמעו לי: אין על העצירות הקטנות לקפה בתחנות הדלק הנמצאות בדרכים הראשיות במדינות במזרח ובמערב אירופה. זו חוויה שמאפשרת לכם גם היכרות בגובה העיניים עם המקומיים, שלא באמצעות זגוגית המכונית.

בתחנת הדלק, בדוכן העיתונים, פתחנו את Corriere della Sera (קוֹרִייֶרֶה דֶלָה סֶרָה ( העיתון האיטלקי בעל התפוצה הגדולה ביותר במדינה, שיוצא לאור במילאנו. ידענו שנמצא בו את מה שהאמנו שיהיה בו: ידיעה גדולה על כתבי האישום שהוגש נגד נתניהו, ערב קודם לכן. כעיתונאים, סיקרן אותנו לראות ולגלות שוב עד כמה העיסוק בישראל הקטנה גדול מאוד, כאילו מדובר במעצמה ענקית.

המשכנו. היעד: אגם גארדה, הגדול ביותר במדינה, פחות או יותר באמצע הדרך בין מילאנו לונציה, עם סטייה קלה של כחצי שעה לכל כיוון. בדרך ממילאנו לונציה, צריך לציין, תצטרכו לשלם כ-20 יורו במצטבר עבור כבישי אגרה.

מרחוק כבר הבחנו בפסגותיהם המושלגות מעט של הרי האלפים. ולאורך הדרך, אין סוף כרמים ואחוזות הפרוסות על שטחים נרחבים. המכוניות בכבישים היו חדשות, אבל עממיות: בישראל תראו הרבה יותר מרצדסים ובמוואים, שלא לומר קאדילאקים. כאן, רוב המכוניות אירופאיות, בעיקר גרמניות וצרפתיות, אבל גם כמות נכבדה של פיאט וג’יפ (שיש לה מפעל בשיתוף עם פיאט בעיר טורינו) ומעט קוריאניות ויפניות.

היה מאכזב לגלות שלאורך כל המסלול שלנו – מאות רבות של קילומטרים על פני 3 ימים – ראינו רק 2 מזראטי. אפילו לא פרארי אחת. וזו גם זו, כידוע, הן מייד אין איטלי. כנראה שהמצב הכלכלי בארץ המגף, לא להיט במיוחד בימים סגריריים אלה.

גן עדן עלי אדמות

לאורך אגם גארדה, פזורות עיירות קסומות רבות ומהווייז ביקשנו להוביל אותנו לעבר Rivoltella del Garda, עיירה יפהפיה, שלווה כמו איזה גן עדן: אווזים אפורי כנף שטים בנחת על הגלים שמתנפצים אל החוף, ברבורים צחורים צועדים בנחת ובארשת מלאת גאווה, בין עוברי האורח ושחפים כתומי מקור מצייצים ממעל וצוללים מפעם לפעם בניסיון כושל לדוג.

בעיירה נשבה רוח עזה שהכתה בפנינו, אבל לא הצליח להעיב על הפסטורליות. ברקע ניתן היה לראות את הרי האלפים שפסגותיהם מתנגשות בעננים קודרים. והנוף, גם אחרי ביקור ביותר מ-30 מדינות, היה מהיפים שראיתי אי פעם.

Inner

אבל השעון מתקתק והשבת נכנסת מוקדם וונציה מחכה לנו. אחרי חצי שעה נאלצנו להיפרד מהאגם, עם הבטחה שעוד נשוב אליו.

שעה וחצי אחר כך, כבר עומדות היו רגלינו בשערי ונציה. העיר הייחודית הזו בנויה למעשה מ-118 איים קרובים, שכ-400 גשרים מחברים ביניהם ומאפשרים מעבר על כל אחת מ-170 התעלות.

המעבר לכיוון ונציה, מתאפשר על ידי נסיעה על “גשר החירות”, שנבנה על הים מהעיר מסטרה – החלק היבשתי במטרופולין ונציה – באורך של כ-5 קילומטרים. בכניסה לעיר נמצאים כמה חניוני ענק, בגובה של 10 קומות כל אחד, כשכל שנשאר לכם הוא לחפש מקום לכלי הרכב שלכם. העלות: 25 יורו ליום.

ביציאה מן החנייה עליכם לחצות את הכביש – והופ: ברוכים הבאים לונציה, עיר התעלות הקסומה.

אם הגעתם לונציה, המלצה אישית: אל תבואו עם ילדים שזקוקים להתניידות בעגלות. יש בה כל כך הרבה גשרים עם מדרגות לרוב, שבשלב מסוים פשוט תתייאשו. אם יש לכם הרבה כסף, תוכלו לקחת תחבורה ציבורית ימית, אבל אז תאלצו לפסוח על הסמטאות הקסומות והקטנות.

בונציה תחבורה ציבורית בדמות “אוטובוסים”. בכניסה לעיר תוכלו לרכוש נסיעה חד פעמית או יומית. הקווים השונים, A,B,C ועוד יביאו אתכם אל מחוז חפצכם ברחובות הראשיים של העיר ולצורך כך תוכלו להיעזר במפות השונות הפרוסות בתחנות עצמן. לא מסובך.

לחילופין, תוכלו להתנייד על ידי גונדולה (כ-80 יורו לסיבוב פוזה של חצי שעה) או מונית ספיישל מהירה (כ-100 יורו בממוצע). סורי, אולי בפעם הבאה אם ירצה השם ויפנק.

אנחנו בחרנו לעשות את ונציה רגלי. כי אין לזה תחליף. ובכלל, מי שמגיע לונציה יודע שלא יוכל להתפנק: אם בחרתם בעיר הזו, הכינו את שרירי הרגליים, כי כדי לחרוש אותה ולהכירה לאורכה ולרוחבה, תצטרכו לעשות את מה שכל יתר למעלה מ-20 מיליון התיירים המבקרים בה בשנה, עושים: ללכת קילומטרים רבים; מניסיון: בממוצע כ-10 ביום.

טרח בערב שבת

קודם הגיענו לוונציה יצרנו קשר עם השליח החב”די במקום, הרב רמי בנין, שבשנה הבאה יסגור 30 שנות שליחות במקום. הוא ביקש שנרשם לסעודות שבת בבית חב”ד (ללא עלות, אבל תרומה היא דבר נחמד שמסייע לפעילות) או במסעדת גם גם היוקרתית של חב”ד (בתשלום). לגבי מלונות, הוא הציע שניכנס לאתר של בית חב”ד, שם ניתן לבחור בכמה מלונות מומלצים באזור היהודי, שהצד השווה שלהם הוא אנשי צוות הערים לצרכים של תיירים בני ברית. בחרנו ב-Carnival Palace Hotel  שהיה הזול ביותר ברשימה, כ-770 ₪ ללילה, ל-4.

וזאת למודעי: מלונות בונציה הם סיפור יקר, אלא אם אתם מתפשרים על קומה חמישית, ללא מעלית, בחדר קטן עם נוף לחלון של השכנים. המלון הזה, כך טענו חרדים אחרים שהתאכסנו בו, הוא בעל ה-4 כוכבים הטוב בונציה. הוא אכן מפואר ואנשי הצוות שלו אדיבים. כך לדוגמא, הם אמרו מעצמם: “אנחנו יודעים שכמובן לא תוכלו לאכול כאן, כי זה לא כשר, אבל מכיוון שהתשלום הוא גם עבור ארוחת בוקר כלולה תוכלו לבחור לכם סוג של שתייה שנביא לכם לחדר”, או “בשבת יש לכם דלת צדדית שנפתחת ללא חשמל ויש לכם גם מפתח עבור שבת, במקום כרטיס מגנטי”. נחמד, אדיב וחשוב.

את 3 השעות עד השבת, העברנו בהליכה בין הסמטאות והשבענו את רעבוננו בפיצרייה של בית חב”ד, בעלות של 10 יורו לפיצה אישית גדולה, טעימה ומשביעה. בפיצרייה יש גם חנות, בה תוכלו לרכוש מזון כשר, כמו גבינות, בשרים בשחיטת ליובאוויטש, יינות, ממתקים ואפילו מנות חמות וחלות לשבת. המחיר בהתאם.

את קבלת שבת בחרנו להתפלל, בבית הכנסת העתיק שבמרכז הגטו היהודי ובאיטלקית “ג’טו אֶבּרַייקו”, אשר ברובע קאנארג’ו. זו חוויה אדירה ונדירה. הכניסה לשם מתאפשרת רק באמצעות הצגת דרכון לשומר ישראלי קשוח וגם אין בעיה הלכתית לטלטל אותו משום שונציה היא העיר היחידה בעולם שבה אין בעיית טלטול בשבת, בגלל התעלות המרכזיות שתוחמות אותה. השומר גם בודק שאיש מן הנוכחים, אינו נושא מצלמה או טלפון נייד.

בית הכנסת שבו התפללנו, הוא הקטן מתוך 2 שהשתמרו: קומתו הראשונה אפלולית משהו, עם קורות עץ ולוחית עתיקת יומין, שעליה הקדשה משנת 1870 למניינם.

אל הקומה השנייה מובילים שני גרמי מדרגות: ימינה לעזרת הנשים ושמאלה לעזרת הגברים. אולם בית הכנסת גבוה מאוד, ווילונות אדומים חוסמים את החלונות הגבוהים והצרים. בקצה בית הכנסת, מול ארון הקודש, ניצבת במה בגובה של כ-3 מטרים, עם 2 גרמי מדרגות שחורות ותלולות המובילות אליה. על הבמה ניצב רב ולצדו ילד ששר בקול צלול את מזמורי השבת. ” שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׂרְתֶּן? עֵרַבְתֶּן? הַדְלִיקוּ אֶת־הַנֵּר”, אמר ברי”ש איטלקית מתגלגלת ובנעימה מתוקה.

את הבתים בפיוט “לכה דודי” הוא קרא בקול, כאשר את הקטע של “לכה דודי” ביניהם אמר הקהל בקול. זו הייתה תפילה מעניינת, מהיפות שהייתי בהן, בקהילה עתיקת יומין ההולכת ומצטמקת לאיטה. בין המתפללים היה גם שגריר ישראל החדש לאיטליה, דרור אידר.

אזעקה בונציה

אחרי התפילה צעדנו למבנה בית חב”ד הסמוך, שבכניסה אליו, ברחבת הגטו, התקבצו להם כ-50 יהודים מכל גווני הקשת ושרו במתינות ובחדווה את “שלום עליכם” ו”אשת חיל”.

המקום, שבו התפללו רגעים אחדים קודם לכן, הוסב לחדר אוכל והשולחנות סודרו לכל אורכו. קצת צפוף, בלי שלל הסלטים והדגים והבשר של הבית, אבל עם דברי תורה ושירים מעין עולם הבא, חום חב”די ממיס ואחדות שנדיר לראות.

רחובות ונציה מוצפות

בשבת בבוקר קמנו לצלילי אזעקה ופעמונים. אזעקה, בונציה? אפילו אנחנו, ‘שדרות’ים, נבהלנו קצת. מסתבר שמפלס המים איים לעלות על הרחובות וכך מתריעים בעיר האיטלקית בפני התושבים.

את תפילת בוקר יום השבת התפללנו בבית חב”ד והשליח הרב בנין הלהיב את הקהל בדברי חסידות.

ה”תשלום” עבור עלייה לתורה היה יוצא דופן: התחייבות ללימוד פרק תניא או שיחה של הרבי מליובאוויטש, לבחירת העולה.

ואחרי התפילה שוב ארגנו הבחורים המתנדבים בבית חב”ד, סעודת שבת לנפשות הצמאות והרעבות בגשמיות וברוחניות ותחושה של ביתיות ושבירת מחיצות אפפה את כולם.

בונציה, בשבת, לא הולכים לישון. הולכים לטייל. וכך נשאו אותנו רגלינו בין הסמטאות המהממות, לעבר כיכר ס.מרקו המפורסמת, בקצה השני של העיר. גם אם תלכו 50 קילומטר ביום בונציה, לא תרגישו את הרגליים. המון האנשים, אלפי החנויות הססגוניות ומאות הסמטאות עוצרות הנשימה, משכיחות מכם את הצורך בישיבה. העיניים רק רוצות לשבוע מהיופי הנדיר הזה של ונציה וכל רחוב יפה מקודמו.

בדרך למרקו, אל תפספסו את גשר ריאלטו, שהוא המרכזי, הגדול והיפה שבין גשרי העיר. מעבר לנוף הנשקף ממנו, חוצות מתחת לרגליכם כל העת, סירות וספינות שונות: החל מגונדולות ו”אוטובוסים” וכלה בספינות לאיסוף אשפה, אמבולנסים ימיים ואפילו כבאית העושה את דרכה לכיבוי שריפה. מרתק.

מרקו, הכיכר הגדולה והמרכזית של העיר, היא גם הרחבה שבה נמצאים כמה מסמלי השלטון של ונציה מהתקופה שבה הייתה עיר-מדינה מהחזקות באזור, בשלהי ימי הביניים, כמו ארמון הדוג’ה היפהפה.

השמש לא התחשבה בנו והיא הלכה ושקעה לאיטה, עד שובנו לערבית של מוצאי השבת בבית חב”ד.

במוצ”ש הופעלה האזעקה שוב והמקומיים דיווחו לנו כי המפלס צפוי להגיע ל-40 ס”מ מעל המדרכה. הגאות אכן הופיעה במהירות, רגע לפני שנמלטנו מן העיר – ושטפה את הרחובות.

על הפרק עמדנו בפנינו 2 אפשרויות: האחת, להרחיק מעט לכיוון סלובניה או קרואטיה, מרחק של כשעתיים נסיעה לכל כיוון (ובחו”ל שעתיים הם פיצוחים), או התקדמות איטית לכיוון ברגמו. בסוף החלטנו על האופציה השנייה; גיחה לסלובניה או קרואטיה היא דבר נהדר, אבל לא כשהטיסה אמורה לצאת ב-7 בבוקר שלמחרת: הדרך מונציה אורכת כמעט 3 שעות, כך שזמן לישון ממילא אין.

לא התחרטנו: וורונה היא עיר יפה ומרתקת בפני עצמה, שבהחלט שווה ביקור. יש בה חלק עתיק מרהיב ונהר רחב חוצה אותה לשתיים ובתי קפה וברים שבהם ניתן ללגום כוס בירה טובה.

לא ישנו הרבה במסע הזה, אבל יצאנו עם הספק טוב ובמחיר זול יותר, מאשר סוף שבוע בארץ: בסך הכול הוציא כל אחד מאתנו על כרטיס טיסה, רכב, דלק, מלונות, מסעדות, קפה ובירה על הדרך, כבישי אגרה ואפילו תרומה לבית חב”ד, כ-1,000 שקלים. הרבה פחות ממלון מרכזי וטוב בירושלים או בטבריה  לחמישי-שישי-שבת.

Inner

2 תגובות ל: "‘לכה דודי’ איטלקי בונציה • יומן מסע"

  1. ישר כח! פשוט תענוג לקרוא. מנוסח בצורה מרשימה ונעימה.

  2. כתבה מהממת, נשמח לקבל פרטים יותר מדוייקים המתאימים לאנשים שבקושי עזבו את הארץ… [email protected]

כתיבת תגובה