למה השווייצרים אוהבים רובים

רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן בוחנים כלי נשק שנמצאו במפעל נשק בחברון | צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אחת לשנה מתקיימת במדינה הציורית שווייץ תחרות קליעה לתלמידי בתי הספר התיכוניים. התחרות מלווה בהפנינג גדול ובאירוע למשפחות, ובסיומה מוכרזים מלך ומלכת הקליעה. העם השווייצרי מאוד אוהב את הרובים שלו, וכל אזרח ששירת בצבא (בשוויץ מונהג גיוס חובה) מחזיק בביתו את כל ציוד הקרב שלו – כולל הנשק החם. בשעת הצורך מסוגלת שווייץ להעמיד באופן מידי 800 אלף חיילים, ובכל כפר חובה שיהיה מטווח לאימונים.

עובדה זו מאוד מפתיעה לנוכח העובדה שהחל משנת 1815 שווייץ היא קונפדרציה ניטראלית, שאיש לא תקף אותה. מעבר לכך, שוויץ משופעת בביצורים נגד טנקים בכל גבולותיה, בבונקרים ענקיים החצובים בתוך ההרים, בבסיסי חיל אוויר החצובים בתוך ההרים, בבונקרים בתוך הבתים ובממ"דים. השוויצרים מאוד רציניים בכל הנוגע לביטחונם. כל הגשרים והדרכים המובילים למישורים של שוויץ ממולכדים בכמות אדירה של חומר נפץ (בשנת 2002 הקימו השוויצרים, יחד עם הגרמנים, במימון משותף, גשר המחבר ביניהם. להפתעת הגרמנים, הם גילו שהגשר כולו ממולכד על ידי השוויצרים, בלא שהם טרחו להודיע להם על כך).

ואם לא די בכך, קיימת בידם תכנית להרעיל את נהר הריין, החוצה כמעט את כל גרמניה, אשר מקורותיו בשוויץ. אפילו היטלר, שלא היסס להפר את הניטרליות של מדינות באירופה ופלש, למשל, להולנד ולבלגיה, לא העז לפלוש לשוויץ (גם העובדה ששווייץ סייעה לו להלבין את כספי קורבנות השואה סייעה בכך).

לעומת זאת, במדינתנו, המוקפת אויבים, ללא עומק אסטרטגי, וללא טופוגרפיה המקשה על פולשים, היו כיתות הכוננות ללא נשק בבתים. לא כל אזרח מהוגן, אפילו לא כל אזרח ששירת בצבא, יכול להוציא רישיון לנשק, וכפי שהוכח – גם הגבולות נשמרים ברפיון. ההשוואה בין שווייץ לישראל מדהימה, ומעניין לתהות על הסיבות לכך.

להבדל בין תפיסות הביטחון של שווייץ ושל ישראל יש סיבות רבות, אך אתמקד הפעם בהבדל אחד עמוק בין שתי חברות אלה – ההבדל התרבותי. השווייצרים מפוחדים. הם מוקפים במדינות אדירות כמו גרמניה, איטליה וצרפת, שחלקן (גרמניה ואיטליה) היו פשיסטיות בעבר, יצאו במסעות כיבוש אדירים ברחבי אירופה, ומדי פעם בפעם הן סובלות מאי יציבות שלטונית. מציאות זו לא נוסכת ביטחון רב בקרב השווייצרים. העובדה שכעת מדינות אלו דמוקרטיות, לכאורה שוחרות שלום ובעלות גבולות של שלום, אינה מבטיחה שהדבר יימשך כך לנצח. השוויצרים אינם לוקחים סיכון, והם תמיד מוכנים, אף שהאויב עוד לא ידוע – באימוניהם הצבאיים, נלחמים הכחולים באדומים.

לעומת זאת, בקרב ההנהגה השוכנת בציון פשה תחושה של זחיחות, המובילה לרשלנות, שאינה מגובה בעובדות; כאילו אנו תמיד ננצח את אויבינו, שכן "אנו מוכנים לכל תרחיש". זו הסיבה שראש אמ"ן חושב שמטרתו העיקרית של הצבא היא להילחם במשבר האקלים, הימחי"ם (מחסני החירום) מאורגנים ומצוידים ברישול, המטכ"ל והשב"כ משוכנעים שארגוני הטרור הסובבים אותנו – שפסגת חלומם הוא להפוך לשהידים – מורתעים, ושרמטכלי"ם וגנרלים לשעבר עודדו סרבנות לשירות מטרה פוליטית.

גם בקרב ההנהגה המדינית פשה תחושת עידן אחרית הימים, החל מהסכמי אוסלו וכלה במדיניות הכלה מול החמאס וחיזבאללה. אלמלא העורף האזרחי שנרתם במלואו עם פרוץ הקרבות, היו כיתות הכוננות, ואולי גם לוחמים בשטח, חסרים ציוד עד עצם היום הזה.

הזחיחות, שהיא חלק מהתרבות הישראלית, נמצאת בעוכרינו בתחומים נוספים: אנו משוכנעים שלא תקרה לנו תאונה בכביש, שאין צורך לרכוש השכלה – ו"נסתדר", שאפשר לתקן את הבלמים של הרכב במוסך שאינו מורשה, ושאדם שאינו רופא יכול להנפיק אבחון רפואי. תרבות ה"יהיה בסדר", וכושר האלתור שכה מאפיין את החברה הישראלית – והביא להמצאות רבות שלה, הן אבן הנגף שלה, אשר מהווה סכנה לעצם קיומה כאשר נסמכים עליו.

השוויצרים הם עם מסודר ומאורגן. במטווחים הרבים שלהם כמעט אין אסונות, השעונים שלהם מדויקים, והאזרחים שומרים את החוק ככתבו וכלשונו. לעומת זאת, הישראלים מצטיינים באלתור, איחורים הם דבר נסלח, ושומרים על החוק ככוונתו. השוויצרים אינם מניחים שהם יודעים את כוונות שכניהם, ולכן הם יסדו מערכת הגנה הבנויה על תרחיש "המקרה הגרוע ביותר". לעומתם, מנגנוני הביטחון ומדינאינו יודעים את מה שמתרחש במוחותיהם של יריבנו ("הם מורתעים"), ותפיסת הביטחון שלהם מושתתת על אופטימיות רבה ועל יהירות ("אנו נמוטט אותם").

לא תמיד קל להיות שווייצרי, לחיות בתוך מערכת חוקים נוקשה שכולם מצייתים לה, ושבה נדרש הפרט לדייק ולהתייחס אל החוק ברצינות (אבוי לאזרח שישליך קליפת בננה על המדרכה). להיות ישראלי יותר כיף: המשטרה עצמה איננה מקפידה דייה על שמירת החוק, דיוק נתפס כטרחנות, והאלתור וה"חפיפניקיות" מתקבלים כאן בהומור. יתר על כן, אכיפת החוק בארץ אינה אחידה; במגזרים אחדים יכול גבר לשאת מספר נשים, יש אוכלוסיות שאינן משלמות מסים בפועל, ואפילו סרבנות לשירות בצבא מנוהלת בסלחנות. לדאבוננו, גישות אלו אינן תורמות למרקם התרבותי הנדרש לשם עצם קיומנו.

השוויצרים שרדו את מלחמת העולם הראשונה, את תקופת הנאציזם, ואת כל המלחמות שהתרגשו על אירופה במאות ה-19 וה-20  וזאת, למרות שהם חיים במדינה קטנה, חסרת משאבי טבע, המוקפת במעצמות רעבות ונגסניות.

האם גם אנו נשרוד כאן? שמא עלינו לשנות את אורחותינו לשם קיומנו?

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”