14 דיירים מרמת גן תבעו את ששת שכניהם על אי השתתפות בהוצאות ההחזקה של מכפיל חניה שהותקן בבניין • בפסק דין של המפקחת על מקרקעין בתל אביב נקבע: שכנים אשר אינם משתמשים במכפילי חניה אינם צריכים להשתתף בהוצאות ההחזקה שלהם
דוד שלומוביץ 15.03.2021
מכפיל חנייה של אלקטרה פתרונות חניה | צילומסך מיוטיובבשנים האחרונות הולכת ורווחת הכנסת מערכות מכפילי חניות בבניינים משותפים. במקרים רבים מכפיל חניה המאפשר להחנות שני רכבים על שטח חנייה אחד, מייתר את הצורך לחפור קומת חנייה נוספת בעלות יקרה. מאידך כאשר בבניין אחד ישנן חניות המוצמדות לדירות מכוח החוזה וישנן דירות שלא מוצמדות אליהן חנייה, נוצר ויכוח על מי תיפולנה עלויות החשמל והתפעול של מכפיל החנייה.
זהו סיפורו של בניין מגורים משותף ברחוב הסנה 9 ברמת גן. 14 בעלי דירות תבעו את שכניהם 6 במספר, על כך שלא הסכימו להשתתף עימם בהוצאות ההחזקה של מכפילי החנייה שנבנו בבניין. בפסק דין של המפקחת על רישום מקרקעין בתל אביב, אביטל שרייבר, קבעה המפקחת כי מכיוון שהשכנים אינם משתמשים במכפילים אין צורך כי ישתתפו בהוצאות.
התובעים טענו כי מכפילי החנייה הם מערכת משותפת, המשרתת את רוב בעלי הדירות בבניין ועל הנתבעים להשתתף בהוצאות. בנוסף, טענו כי בניית מכפילי החניה הוזילו את עלויות בניית הפרויקט, וחסכו חפירה של קומת חנייה נוספת.
מעבר לכך טענו הדיירים התובעים כי חוזי המכר עליהם חתומים הנתבעים, מחייבים אותם לשאת בהוצאות אלו ואף הביאו ראייה מסעיפים שונים בחוזה המכר. הנתבעים לעומתם הביאו ראייה לטענתם מסעיפים אחרים בחוזה שהמשמעות העולה מהן היא שדייר שלא מוצמד לו חניה בחוזה לא אמור לשאת בהוצאות המכפיל. מיותר לציין שהמכפיל נעול והדיירים הנתבעים אינם יכולים לחנות באותן חניות כלל וכלל.
"פרשנות חוזה המכר והמפרט שצורף לו היא המחלוקת העיקרית נשוא תיק זה", כותבת המפקחת על רישום מקרקעין בתל אביב, אביטל שרייבר. "מקריאת חוזה המכר והמפרט שצורף אליו, עולה כי החוזה לא נוסח בצורה מיטבית, וקיים צורך ליישב בין סתירות העולות מקריאה פשוטה של סעיפים שונים".
כתוצאה מהחוזה שלא נוסח טוב טוענת המפקחת, כי "כל צד בחר בטיעוניו לשים דגש על סעיפים אחרים, ולתת פרשנות מצמצמת לסעיפים עליהם הסתמך הצד שכנגד".
מקריאת פסק הדין עולה כי המפקחת פרקה את החוזה לגורמים והביאה ראיות לדבריה מתקדימים קודמים. המפקחת כותבת בפסק הדין כי "טענותיהם של התובעים בניסיון ליישב את דרישתם להשתתפות הנתבעים בהוצאות על אף הצמדת החניות לדירותיהם, אינן מובנות. התובעים אינם יכולים להחזיק במקל משני קצותיו, ולטעון מחד כי נתנה להם זכות על פי החוזה לחנות במכפיל החנייה (ולא בחניות הרגילות), תוך הסכמה כי הנתבעים אינם רשאים לעשות כל שימוש בחניות אלו, ומאידך לטעון כי לא מדובר בהצמדה".
עוד כתבה שרייבר כי "התובעים לא טענו לכל זכות ייחודית אחרת שלהם במכפילי החניה, ולא נתנו כל הסבר לכך שהזכות לחנות במכפילים היא שלהם בלבד ואינה נתונה לנתבעים, וגם לא נתנו כל הסבר לכך שטענתם מנוגדת להוראות ההסכם והמפרט שפורטו לעיל. אמירותיהם הכלליות של התובעים בסיכומיהם כי לא ניתן לפרק את מתקן החניה ולהצמיד חלקים בו לדירות ספציפיות, אינן רלוונטיות שכן בפועל נמצאים פתרונות מעשיים במסגרת רישום של בתים משותפים הכוללים מכפילי חניה, כגון ביצוע הצמדה משותפת של מתקן כאמור לדירות רלוונטיות".
מכאן החליטה שרייבר כי "המסקנה היא שההסכם והמפרט אכן החריגו את כלל שטחי החניות, לרבות מכפילי החניה, מהרכוש המשותף, לצורך הצמדתם לדירות הספציפיות (אם באמצעות הצמדה של חניה יחידה לדירה מסוימת ואם באמצעות הצמדה משותפת של מספר חניות למספר דירות)".
בסיכום פסק הדין כותבת המפקחת כי על אף טענות התובעים, "תוצאת הדברים היא כי על הנתבעים לשאת בהוצאות החשמל השוטפות בלבד הכרוכות בהפעלת מכפילי החניה, ולא חלה עליהם חובה לשאת ביתר ההוצאות הכרוכות במכפילים".
בפסיקה נקבע כי התובעים אף ישאו בהוצאות הנתבעים בסך של 7,500 שקלים.
