נדחתה במלואה התביעה של היזמית במשכן הכנסת הראשון בירושלים

בשנת 2010 עברה בכנסת הצעת חוק לפיה 'בית פרומין' ישומר, חלקו הפנימי ישוחזר, ויוקם בו “מוזיאון הכנסת” | על פי החוק, הבניין הופקע מבעליו היזמים שרכשוהו בכעשרה מיליון שקלים ועבר לרשות המדינה והבעלים שביקשו לבנות עליו מגדל בן 16 קומות והתעכבו בדיונים תכנוניים – קיבלו על הפקעתו, כ-45 מיליון שקלים | היזמים תבעו פיצוי נוסף, ובביהמ"ש נדחתה תביעתם במלואה

בית פרומין, משכן הכנסת הראשון, ירושלים | צילום: וילם ואן דה פול

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה השבוע במלואה תביעת פיצויים בסך 150 מיליון שקלים שהוגשה נגד הכנסת, מנהל מקרקעי ישראל והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה שיוצגו על ידי פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), בגין הפקעתו של "בית פרומין", בית משכנה הקודם של הכנסת.

על פי פסק הדין, התובעת היא חברה פרטית שרכשה את הזכויות בנכס מהמדינה בעקבות זכייתה במכרז בשנת 2002. קודם למכרז קידמו גורמי המדינה תכנית להשבחת הנכס שנועדה לאפשר הקמת מבנה בן 16 קומות במקום. זמן קצר לאחר שהתובעת זכתה במכרז ושילמה את התמורה בסך של כ-10 מיליון שקלים התעוררה סערה ציבורית מסוימת. הוגשו התנגדויות לתכנית. התובעת מצידה ביקשה לבחון אפשרות לבניין מגדל בן 24 קומות ואף מעבר למה שהוצא בתכנית שהופקדה. הליכי התכנון עוכבו.

בין לבין נדון עתידו של הנכס לפני ועדות שונות של הכנסת. הוגשו הצעות שונות להקמת מוזיאון הכנסת בנכס תוך הפקעת זכויות התובעת. במקביל התקיימו לאורך שנים מגעים בין התובעת לבין הכנסת, לרבות באמצעות נציגי המדינה, במטרה לבחון פתרונות שונים בכלל זה לשימור הנכס הקיים תוך מיצוי אפשרויות בנייה לגובה מעליו. המגעים לא צלחו. בשנת 2010 התקבל חוק מוזיאון הכנסת בהתאם לחוק הופקעו מידי התובעת זכויותיה בנכס. התובעת קיבלה פיצויי הפקעה בסך של כ-44.5 מיליון שקלים. לצד זאת נשמרה לה האפשרות להגיש גם תביעה לפיצויים מעבר לכך.

התובעת תבעה את הנזקים ואובדן הרווחים שנגרמו לה בשל כך וזאת מעבר לפיצויים שקיבלה. במסגרת התביעה טענה התובעת כי התנגדות הכנסת לתכנית המופקדת אשר הוצגה במסגרת המכרז לשיווק המקרקעין, מהווה הפרה של ההסכם שנחתם בינה לבין רשות מקרקעי ישראל עמה. לחילופין טענה התובעת להתרשלות הכנסת והוועדה המחוזית בעת הדיונים בתכנית ובעיקר נוכח העיכובים הרבים בקידום התכנית המופקדת. בנוסף הועלו טענות לגרם הפרת חוזה ולעשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעות, באמצעות עוה"ד חלי לסר ותומר פרידמן מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) טענו, בין השאר, כי לא היה מקום להתייחס אל כלל הנתבעות כאל גוף אחד וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין עיכוב הליכי התכנון או קידום הליכי החקיקה ונוכח מדיניות התכנון במועד הרלבנטי טובים היו סיכוייה של התכנית המופקדת להידחות. בהקשר זה גם נטען כי תכנית לבניית 24 קומות מעולם לא הוגשה כנדרש, כי בניגוד לנטען לא ניתנה לה הסכמה עקרונית ותכנית כאמור הגיעה לכל היותר לשלבים ראשוניים של בחינה.

בית המשפט קבע כי החוזה שנחתם מול מנהל מקרקעי ישראל המטיל על היזם חובה להגדיל את זכויות הבניה בנכס, איננו מטיל כל חיוב על הכנסת או על חברי הכנסת ואין בהתנגדותם לתכנית כדי להוות הפרת הסכם או הפרת חובת תום לב. בית המשפט הדגיש את מעמדה הייחודי של הכנסת ואת עיקרון הפרדת רשויות וקבע כי לא הונחה כל תשתית לכך שההסכם נחתם בשם הכנסת ואף לא על דעתה.

בית המשפט קיבל את טענת הפרקליטות לפיה קבלת טענות התובעת תהווה כבילה של שיקול דעתה של הרשות המנהלית בבואה לבצע את תפקידה, ובענייננו הכנסת, וזאת אין לאפשר. בית המשפט גם דחה את האבחנה אותה ביקשה התובעת לבצע בין הפעילות הפרלמנטרית של הכנסת לבין התנגדות לתכנית ופניות לוועדה המחוזית וקבע כי פעולות חברי כנסת נועדו לשרת את הפעילות הפרלמנטרית והצעת החוק שהוגשה ודחה את טענת התובעת להתרשלות עת שביקשו לעכב את הליכי התכנון.

כמו כן, בית המשפט גם התייחס לסוגיית הנזק ודחה את טענות השמאי מטעם התובעים, מר ירון ספקטור לגבי חוות דעת מומחה מטעם בית משפט שהוגשה על ידי השמאי מר אמנון נזרי, תוך שקיבל את טענות השמאי מטעם המדינה, טענות שהוצגו על ידי השמאי מר אסף אשכנזי ממשרד השמאים "רובל, אסולין, אשכנזי" וסגן השמאי הממשלתי מר גילי בלולו, וקבע כי לא ניתן להתערב ברכיב אחד מחוות הדעת (הוצאות הבנייה) בהתעלם מיתר הרכיבים העומדים בבסיס קביעת השווי.

כתיבת תגובה