סיפור, טעם וזיכרון משפחתי: מה שגילינו "אצל זלבוך"

יום חמישי אחר הצהריים – השעה שבה כל בני ברק כבר נודדת אל סירי החמין. אנחנו, לעומת זאת, החלטנו לשבור שגרה ולחפש משהו קצת אחר. שיטוט קצר לאורך רחוב ז'בוטינסקי מגלה שלט חדש: "אצל זלבוך" . מסקרן, לא? לשמחתנו, מצאנו חניה על הציר (נדיר!), הפעלנו פנגו ונכנסנו.

בפנים ריח של על האש, שולחנות נקיים, וצוות שמקבל אותנו בחיוך. לא עברו שתי דקות וכבר הונחו לפנינו סלטים עם לאפה חמה. זה מריח טוב, ונראה מבטיח. כמו בכל מסעדה עם שם משפחתי, התחלנו לחקור את הסיפור.

דוד, הבעלים, התיישב איתנו וסיפר בגאווה על "סבא זלבוך" שניהל במשך עשרות שנים מסעדת פועלים קטנה בפרדס כץ. שם, בין סירים מהבילים לשיחות שכונתיות, נולדה אהבה לאוכל אמיתי – כזה שמוכן מהלב. "רצינו להמשיך את המסורת," אומר דוד, "אבל בצורה שמתאימה לדור של היום – שילוב בין טעמים מזרחיים לבין אוכל פולני קלאסי."

כן, שמעתם נכון – אוכל פולני. אם זה מעלה לכם תמונה של קיגל לבן או מרק עוף דל, תחשבו שוב. המסעדה עצמה גדולה – מעל מאה מקומות ישיבה, מחולקים לכמה חדרים. העיצוב חמים, פשוט אך מוקפד.

כשהגענו, המקום היה כמעט ריק – מה שאפשר לנו לשבת עם דוד ולקבל יחס של VIP. ואז הגיע האוכל. אנטריקוט 150 גרם עשוי בדיוק כמו שצריך. שני שיפודי פרגיות רכות ועסיסיות. שווארמה בצלחת, ואז הגיעה גולת הכותרת: הכבד הפולני. הכבד הוגש כשהוא שטוף ביין, רך מבפנים וצרוב מבחוץ, עם ארומה שמזכירה את המטבח של פעם.

אחר כך, כאילו כדי לבדוק אם זה באמת הכבד או רק היין, קיבלנו גם גרסה פשוטה יותר – כבד על האש, רק עם מלח גס. הכבד הזה היה פשוט מושלם.

קינחנו בעוגת גלידה קלילה, ויצאנו בתחושה של גילוי קטן בלב העיר. השורה התחתונה: "אצל זלבוך" זו לא רק מסעדה, זו חוויה של סיפור, טעם וזיכרון משפחתי. אם אתם מחפשים מקום נקי, טעים, בכשרות מהודרת ובאווירה טובה – שווה בהחלט לעצור כאן בדרך.