פסיקה: קרנות הפנסיה אינן אחראיות במקרה של אי הפרשה

חוסכים לפנסיה. אילוסטרציה: Montri Thipsorn | שאטרסטוק

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בראשות השופטת אירית הרמל דן בעתירה שעניינה בשאלה האם עובדת רשאית לתבוע בגין הפרשות חסרות לפנסיה לא רק את המעסיק שהפריש בחסר, אלא גם את קרן הפנסיה 'מבטחים' נוכח טענתה שזו לא בדקה שהסכומים שהופרשו לטובתה היו בשיעור שהתחייב.

התובעת טענה כי  אחריותה של מבטחים כלפיה נובעת מכך שמבטחים "הפרה את חובותיה בדין כלפי התובעת, התרשלה והפרה כלפי התובעת את חובת הזהירות מכוח תפקידה כקרן פנסיה. התובעת תטען שמבטחים הייתה חייבת לבחון את הסכומים המופרשים עבורה מידי חודש וחדלה מלעשות כן…".

בית הדין דחה טענה זו, תוך שהוא מסתמך על פסיקתה של השופטת דוידוב בה נקבע כי "…בנוגע להסכמים קיבוציים אלה אין לנתבעת יתרון כלשהו, היא אינה צד להם, ואין כל סיבה שתהא אחראית כלפי מבוטחיה בקשר לגילוים, לשם כך עומדים בפני המבוטחים אמצעים אחרים".

בית הדין מצא לדחות גם את טענת המשיבה לפיה היה על מבטחים לבדוק את שכרה של המבוטחת ולוודא שמשולמים לה כל רכיבי השכר על פי ההסכמים הקיבוציים החלים על העסקתה. נקבע, כי טענותיה של המשיבה בנוגע לתום הלב המוגבר הנדרש מקרן הפנסיה ביחסיה עם המבוטחים, אינן מעלות ואינן מורידות במקרה הזה שכן חובת תום הלב ביחסי הקרן והמבוטחת אינה כוללת בדיקת תקינות השכר שמשולם למבוטחת על ידי מעסיקתה מכוח הסכמים קיבוציים. ככל שמשולמת גמלה בחסר – דבר הטעון הוכחה, הרי שהדבר נגרם בשל 'הפרשות בחסר לקופת מבטחים' ולא בשל ליקויים בחישובים שערכה מבטחים. תשלום  שכר בחסר הוא עילה כנגד המעסיקה ולא כנגד מבטחים. לא נטען על ידי המשיבה שחישוב הפנסיה המבוסס על ההפרשות שהפרישה המעסיקה בפועל לקופת המבקשת, שגוי. מכל מקום, התובעת תבעה אף את המעסיקה, ביחד ולחוד, בכל נזקיה הנטענים בכתב התביעה.