שלום עליכם מלאכי בני ברק

המחאה אמש בדרכה לבני ברק, צילום: אבשלום ששוני/Flash90

שלום עליכם, מלאכי בני ברק.

במלחמת אחים אין מנצחים. נתחיל במה שמארגני ההפגנה בתוככי בני ברק ציפו שיקרה אמש: מכות, פצועים, דם, צעקות וגילויי שנאה.

במקום זה, הם קיבלו 50,000 בקבוקי מים, אלפי מנות טשולנט עסיסי חם ובחינם, רמקולים עם שירים מאחדים.

שלא נטעה: זה יכול היה להיראות אחרת, אבל עם ישראל חי וחזק יותר ממפיצי השנאה שמבקשים למצוא בחרדים ענף נוסף להיתלות עליו.

בנימה אישית, חייב לומר. אני לא ממש מחבב את העיר הצפופה בישראל, לא בגלל התושבים, חלקם בני משפחה אהובים, אלא פיזית: כי אף שגדלתי בה מחצית מילדותי, מעולם לא הצלחתי להסתדר בכבישיה, עם התמרורים (האנושיים) והחניה. כיום, כמעט תמיד כשאני מגיע לבני ברק ואני יודע שזה יעלה בעוד איזה דו"ח חניה בגלל תמרור מוזר של עיריית בבני ברק או בפקק שנובע מהתקהלות סקרנית-ילדותית תמוהה ליד אמבולנס מד"א ואופנועני הצלה. ככה זה, עניין של שפה ותרבות.

אבל אתמול, לא רק שחיבבתי את בני ברק, פשוט אהבתי אותה. דווקא בגלל האנושיות של תושביה, שניצחה את המלחמה, חד וחלק.

תושבי בני ברק, ניצחתם את המלחמה, את גילויי השנאה, את הרע – שאולי גם נמצא בתוכנו – אבל הגדלתם את הטוב, נתתם פוקוס על המקרב, על המאחד.
ולא בכדי, המחזה של אותו יהודי אהוב שדומע לשמיעת "שלום עליכם, מלאכי השלום", המילים שמושרות בערב שבת ברוב בתי ישראל – חרדים, דתיים, חילונים ומסורתיים – חרך את הרשת ועורר נקודה אמיתית של חיבור בנקודה הכי רגישה של יהודי – כיהודי.

לא מתיימר לחשוב שפתרנו את הבעיה. אבל אם היה צריך סמל, סימן, משהו לתזוזה ממחוזות השנאה הבלתי ברורה שיש מי שמבקשים לכפות אותה על חלקים נרחבים בהם שפשוט לא היו שם, היה הערב הזה, אתמול, ניצוץ של תקווה אחרי חודשים עכורים. קרן אור מול הצד האפל של אנשים שחוסמים ניידת טיפול נמרץ למען 'קדושת' ההפגנות והתיאוקרטיה, בתקווה להוביל שינוי גדול עוד יותר.

הערב הזה אמש, לצד שירת שלום עליכם כובשת לבבות, היה הצעד הראשון של העם לומר: די, עד כאן. אל תכפו עלינו שנאה שאין בנו. אל תלעיטו אותנו ברחמים עצמיים על חורבן שאוטוטו בא – כשאלה האחים שבצד השני.

הניצחון הכי גדול במלחמה, אמר ג'ורג' מרשל, הוא למנוע אותה. והאמת? הצדק איתו, גם היום.

שבת שלום עליכם, מלאכי שלום ורחמים, פיוס והבנה.

לפי סעיף 27 א' לזכויות יוצרים