שלמה ומנדי ריזל הם הקולגות הכי לא שגרתיים בעולם התקשורת: מצד אחד הם תאומים זהים שגם עובדים יחד בעסק משותף, ומנגד, אסור להם לדבר על העבודה שלהם ברדיו זה עם זה, בשל היותם עובדי שתי תחנות מתחרות | את מתקפת הפתע בשמחת תורה בשנה שעברה הם חוו זה בשדרות וזה באופקים, ומנדי התקשר לשלמה בבוקרו של החג כדי להזהיר אותו שלא לצאת מהבית – רגע לפני שנאלץ, לראשונה בחייו, לפרוץ לשידור בשבת ולהזהיר את המאזינים בדרום שלא לצאת מביתם | חלום חייהם היה לעסוק בהפצת אור היהדות: הם פעלו בכמה נקודות בגלובוס ואפילו הקימו בית חב"ד בנפאל, אבל אז לימדו אותם החיים שהשליחות שלהם היא בעולם התקשורת | מסע ביותר משתי תחנות – פרק ראשון מתוך שניים
ישראל פלר 15.10.2024זה היה מעט לאחר השעה שש, בבוקרו של שמחת תורה תשפ"ד. "סיימנו את ההקפות בבית חב"ד בשדרות מאוחר בלילה, מתוך שמחה של מצווה, והיה קצת קשה להתעורר. אבל אזעקת 'צבע אדום' לא הרפתה. רצנו למרחב המוגן וסגרנו את הדלת. הצבע האדום לא פסק. כשהגענו לעשר התרעות בתוך שתי דקות הבנתי, עם ניסיון שדֵרותי של 15 שנה, שיש כאן משהו חריג".
השיגורים לא פסקו, אבל מנדי ריזל, כתב צבאי בעל ניסיון רב ואוזן חדה, הבחין שאינו שומע עוד יירוטים. "מערכת 'כיפת ברזל' נמצאת לא הרחק מביתנו ולרוב אנחנו שומעים את היציאות של טילי ה'טמיר' עוד לפני האזעקה. ירי בלתי פוסק של קסאמים, מרוקן את הסוללות. הבנתי שמעתה הפיצוצים יהיו בלתי נמנעים. 'זו התחלה של 'סבב' רציני', אמרתי לאשתי בלחש, כדי שהילדים לא ישמעו, ואז הבנתי: זה מצב חירום עליי לצאת לתפקידי כקצין הסברה (במיל.) בפיקוד העורף.
"היות וכבר קיבלתי היתר הלכתי מהגאון רבי משה הבלין לחלל שבת כשייווצר חלילה הצורך, יצאתי ברגע של הפוגה מחוץ לממ"ד, ניגשתי אל הטלפון הנייד ופתחתי אותו כדי ליצור קשר עם הקצין האחראי וביקשתי הנחיות. 'יש מחבלים במחוז', אמר לי. 'בלגן, אף אחד לא יודע מה קורה'. הבנתי שהאבחנה שלי על אירוע חריג אכן נכונה.
"תוך כדי שיחה שמעתי צרורות ירי בלתי פוסקים. בקבוצת המילואים שלח מישהו תמונה של מחבלים נוסעים בטנדר ועליו מקלע. כשראיתי – חשכו עיניי. זיהיתי מיד את המיקום: בלב שדרות, סמוך לתחנת המשטרה. בתוך דקה הוא שלח תיעוד נוסף: מחבלים עם טילי נ.ט ורובי קלאצ'ניקוב דופקים על דלתות בתים פרטיים. גם את המקום הזה זיהיתי: רחוב ירמיהו, בקצה השכונה שלנו.
"קראתי לאשתי אל מחוץ לממ"ד. 'יש מחבלים בעיר', לחשתי, 'אנחנו חייבים להתבצר'. החלטנו קודם כל להגיף את התריסים.
"מה יהיה עם המשפחה שלי? הם לא יודעים כלום. אנחנו חייבים לעצור אותם, שיישארו בבית", היא אמרה בבעתה. ואז החלטתי להתקשר אליהם, אחד-אחד, כשברקע היריות נמשכות והרקטות לא פוסקות.
"למרבה הנס הטלפון של גיסי, ר' מנדי שרון היה פתוח. הוא מתגורר באזור של בתים צמודי קרקע, בקצה העיר, ברחוב הכי קרוב לעזה. היה לי ברור שהמחבלים חייבים לעבור דרך השכונה שלו. כשראה את השם שלי על הצג, הבין שמשהו חריג קרה וענה מיד. 'תסתגרו בבית או שתבואו אלינו', אמרתי לו. הם החליטו להגיע אלינו במהירות הבזק".
רק במוצאי השבת התברר גודל הנס: מצלמות האבטחה קלטו את משפחת שרון יוצאת מהחנייה ב-8:01. שתי דקות לאחר מכן, ב-8:03, נראו חמישה מחבלים חמושים בחזית ובחצר הבית. דקה לאחר מכן נכנסו המחבלים לבית סמוך…
"במקביל", משחזר מנדי, "המשכתי להתקשר לבני המשפחה האחרים. חייגתי לחמי, לגיס נוסף, ובחסד ה', גם את יתר הגיסים הצלחתי להשיג. ואז, בעודי חושב למי עוד להתקשר – אני מתוודע לעובדה שיש מחבלים גם באופקים.
"אופקים? אחי התאום, שלוימי, נמצא שם עכשיו, אצל חמיו הרב ישראל הרשקוביץ. חייבים למנוע מהם לצאת! התקשרתי, ובהשגחה פרטית הוא השאיר את הטלפון שלו פתוח בחג. כשראה שאני מתקשר הבין שמדובר בפיקוח נפש. "תזהרו לא לצאת, יש אצלכם מחבלים חמושים", אמרתי. הוא נדהם.
"שמעתי צרורות ירי קרובים", משחזר שלמה (שלוימי) ריזל, "אבל חשבתי שזה משהו פלילי", אמר, "אני פשוט לא מאמין שזה קורה". שלוימי ובני משפחת הרשקוביץ מיהרו לאטום את חלון הסלון הגדול שהיה לא מסורג, בספה ובשולחן. רק לאחר מכן התברר להם גודל הנס: אחד הטנדרים של המחבלים שהגיעו לאופקים אותר במרחק של 50 מטר מבית המשפחה.
"לא היינו אמורים להיות באופקים בשמחת תורה. תכננו להיות בקהילתנו בלוד שבה אנו מתגוררים, אך פטירתו בטרם עת של גיסי היקר, השליח ר' שימי הרשקוביץ ז"ל בערב ראש השנה אחרי מאבק קצר במחלה הארורה, הביא אותנו לעשות את החגים עם חמי וחמותי ולהיות יחד.
"בליל החג רקדנו בבית חב"ד באופקים משך שעות ארוכות ורק בשעה ארבע לפנות בוקר פרשנו לשינה. בשש וחצי התעוררנו לשמע האזעקות הרבות. מטח הטילים שנורה לעיר היה חסר תקדים. משך חצי שעה רצופה שמענו את יללות האזעקות ואת הדי הפיצוצים מעל ראשנו.
"כשהמטח הסתיים, ראיתי מחלון הסלון את אחד השכנים בחוץ. יצאתי אליו ושאלתי אם צה"ל יצא במבצע כלשהו, אך הוא לא ידע לענות. ופתאום, בעודנו מדברים, נשמעה ירייה. זה היה קרוב. אחריה נשמעה עוד אחת ומיד אחר כך צרור ארוך. אני מורגל לצערי בקולות ירי מעיר מגוריי לוד", מסביר שלוימי, "אך באופקים לא שמעתי מעולם קולות שכאלו. זה היה לא שגרתי, אבל עוד לא ייחסתי לכך חשיבות.
"דקה אחר כך, כשחזרתי לבית, צלצל מכשיר הטלפון שלי. למרות שאני עובד בתקשורת, מכשיר הפלאפון הוא משהו שאני תמיד מכבה לפני כל שבת. לכל זמן ועת ושבת היא זמן מנוחה על מלא. על הקו היה אחי מנדי…
"מבוהל ממה שסיפר לי, נעלתי את דלת הבית, כינסתי מיד את כולם והוריתי להם לשמור על שקט ולהבין שמדובר במצב חירום אמיתי. מיד התקשרנו גם ליתר בני המשפחה ואנשי הקהילה בעיר והזהרנו את מי שהרים את הטלפון, שלא יצאו מהבית.
"דקה אחר כך, כשהיריות עוד נשמעות ברקע, בעודנו מגיפים את כל תריסי הבית קלטנו שהחלון המרכזי בסלון, זה שחשוף לעין כל, הוא ללא סורגים. מדובר בבית קרקע, עם גדר נמוכה, ואם המחבלים יבינו שמדובר בבית פרוץ, איננו רוצים לחשוב על המשמעות…
"יחד עם שלשת גיסיי קפצנו מהחלון לחצר, הרמנו שתי פלטות גדולות וכבדות של בניה קלה שהיו בחצר וחסמנו איתן את החלון. עליהן השענו ספות כבדות ורהיטים ודאגנו לוודא שאי אפשר להזיזם. במקביל השְעַנו את השולחן הגדול והכבד שבסלון בינות לדלת ולקיר שמולו, בצורה שלא יוכלו לפותחה.
"אלו היו רגעים דרמטיים. הדיווחים זרמו מכל העיר והם היו קשים. ברחובות די סמוכים התנהלו קרבות ירי, והידיעות על מחבלים שנכנסים לבתים ולוקחים בני ערובה הרעידו את לבבנו.
"רעדנו מקול עלה נידף והרגשנו כמו יהודים בזמנים אחרים. מעומק ליבנו הזדהינו עם אותם יהודים שהתחבאו בעליות הגג בזמן מסעות הצלב, הפוגרומים של הקוזקים והגרמנים הנאצים ובני בריתם יימח שמם", מתאר שלוימי.
עיר מקלט
ובחזרה לשדרות. "אנחנו גרים בבית פרטי בקצה משעול", משחזר מנדי. "סביב דלת הכניסה הראשית יש חלונות ענקיים, שקופים. קל לנפץ אותם ולחדור דרכם פנימה. היינו יעד קל: עשרה ילדים – שלנו ושל גיסי שהגיע לביתנו – בוכים והיסטריים; אם המחבלים יגיעו לדלת, הם ינפצו את הזגוגית ויפרצו פנימה בקלות.
קראתי לגיסי הצידה. 'חייבים לקבל החלטה. אם הם יגיעו לכאן, זה הסוף של כולנו'. פחדנו לנסוע לבית חמי, כי צרורות הירי לא פסקו. ואז נזכרנו שבבניין ממול מתגורר אלירן ברבי, עובד שב"ס שיש ברשותו אקדח באורח קבע. קודם לכן הבחנתי שהוא עומד במרפסת. יצאתי לחצר עם גיסי, אלירן עדיין עמד שם, לא מודע כלל למחבלים בעיר.
"'אלירן', צעקנו לו, 'יש מחבלים שמסתובבים בעיר. אתה חמוש?'. הוא השיב בחיוב. 'אפשר לבוא אליכם?', בשמחה, הוא השיב. נכנסנו הביתה והסברנו לילדים את המצב. צרורות הירי התקרבו. 'אנחנו יוצאים עכשיו ושומרים על שקט. לא לוקחים כלום, פשוט רצים כמה שיותר מהר לבניין ממול'. בזה אחר זה הם יצאו מהבית, חיוורים כסיד. רצים – ואנחנו אחריהם. וברקע הירי נמשך".
אלה היו רגעים קריטיים. שניות גורליות. שלושים שניות בלבד הפרידו בין פתח הבניין שממול, עד שהמחבלים ייכנסו למשעול ויבחינו בהם. "אלה היו שלושים השניות הקריטיות והמפחידות בחיי. הם רצים ואני המאסף, נושא את ביתנו בת השנה וחצי בזרועותיי, מתפלל חרישית. דלת הכניסה לבניין הייתה נעולה. ברגעים הקריטיים הללו גם פעולה של הקשת הקוד הייתה נראית כמו נצח.
"שעטנו במעלה המדרגות, נכנסו פנימה ונעלנו את הדלת. בדירה גילינו שגם המשפחה שמתגוררת בקומת הקרקע של הבניין מצאה מקלט בבית משפחת ברבי. נעלנו את הדלת והמתנו. הפיצוצים והירי המשיכו".
ביישומון ההודעות שאליו נכנס מנדי כדי להבין את המצב, נגלו לעיניו תמונות מחרידות: מחבלים פורצים ללובי של בניין סמוך. "הבנו שאנחנו עשויים להיות הבאים בתור. ביקשנו מהילדים לשמור על שקט ככל הניתן".
התחושות, הוא מתאר, היו נוראיות. "אלירן, גיסי ואני יצאנו למרפסת, שלמזלנו היא היחידה בבניין שבעליה הוסיפו לה חלונות ווילונות, הסטנו מעט את הוילון והצצנו למטה; מחכים לראות את המחבלים, כדי שנוכל להתריע על הגעתם. סיכמנו שאם הם אכן יגיעו אלינו, נתבצר בממ"ד. בין לבין יצאו שכנים מהבניין, לא מודעים לדרמה. קראנו להם מהמרפסת והפצרנו בהם לחזור פנימה.
באותה עת, יצא מפיו של מנדי משפט, שבאותם ימים לא נשמע סביר. כיום, כשממדי הטבח ידועים, הוא עדיין קשה, אבל מובן הרבה יותר. 'לא נעים לי לומר', אמר מנדי לאלירן בשעה שתצפתו החוצה, 'אבל ככה בטח הרגישו יהודים בשואה, בגטו, כשראו מבעד לתריסים את הנאצים מגיעים לבתיהם כדי לטבוח בהם'. שלושתם הבינו שאם המחבלים יצליחו להיכנס לדירה הסיכוי שמישהו יישאר בחיים קלוש מאוד.
פריצה לשידור
באותן שעות, קיבל מנדי ריזל את ההחלטה הדרמטית בחייו התקשורתיים. "שוחחתי עם רב-סרן במיל' יאיר נגיד, ראש זירת דרום במערך ההסברה של פיקוד העורף, שהעביר אליי את ההנחיות שיצאו לציבור. 'תעשה כל מה שאתה יכול להעביר את המידע', הפציר, 'אופקים, נתיבות ואשקלון מלאות באנשים דתיים וחרדים שייתכן ולא יודעים שהם חייבים להסתגר ויש מחבלים שמסתובבים ברחובות', אמר.
"חשבנו ביחד מה ניתן לעשות. הצעתי לו לעלות לשידור בתחנת הרדיו שבה אני משדר, 'קול ברמה': בכל סבב של לחימה מול עזה מפעילה התחנה ביחד עם פיקוד העורף "גל שקט" של התראות בזמן אמת על אזעקות; שיערנו, ובדיעבד במוצאי שבת על פי התגובות שקיבלנו התברר שצדקנו ברוך ה', שחרדים שמתגוררים בערי הדרום הסמוכות לעזה עשויים לפתוח את הרדיו כדי לקלוט את הגל הפתוח, בעקבות האזעקות הרבות וצרורות ירי ומבינים שדבר מה חריג מאוד מתרחש.
"התקשרתי למנכ"ל התחנה אריאל דרעי שוב ושוב ושוב אך הוא לא ענה. ניסיתי במקביל לתפוס את המנהל הטכני רפי אוחנה, עד שענה. רפי הוא מתנדב מד"א, ששמע בקשר על הדרמות בדרום והבין שמדובר בשעת חירום שלא הכרנו. גם הוא הסכים עם ההערכה של רס"ר במיל. יאיר נגיד ושלי שחובה לפתוח 'גל פתוח' באופן תקדימי בתולדות הרדיו החרדי בישראל. וכך אכן עשינו.
"נכנסתי לאחד מחדרי הבית, לא מאמין שאני משדר בשבת קודש ופתחתי: 'נהפך לאבל מחולנו. בוקר יום שבת קודש וחג שמחת תורה. מצב חירום בדרום. אנא האזינו להנחיות פיקוד העורף ופעלו בהתאם. אם אתם מתגוררים באשקלון, נתיבות, אופקים, שדרות והסביבה – נאסר עליכם לצאת מהבית כי מאות מחבלים חמושים חדרו לדרום מרצועת עזה. חובה עליכם להסתגר בבתים, להגיף את התריסים ולנעול את הדלתות. מדובר במצב של פיקוח נפש. אסור לכם לצאת לבתי הכנסת. אני חוזר. מצב חירום בדרום…'
"בהמשך עליתי עוד כמה פעמים לשידור וחזרתי על ההנחיות וכן על הנחיות ההתגוננות לכל רחבי הארץ. "פיקוד העורף אוסר על התקהלות של יותר מ-10 אנשים בחוץ ו-50 אנשים במבנה במרחק של עד 80 קילומטרים מגדר הרצועה, כולל ירושלים, ביתר עילית, בני ברק, אלעד, כפר חב"ד, אשדוד, קריית גת, קריית מלאכי וכל האזור. אנא, אל תסתכנו ביציאה שלא לצורך מהבתים משום שחמאס משגר רקטות רבות, יש נפגעים ומדובר במצב של פיקוח נפש".
דיווחת על המתרחש, או שהסתפקת באזהרות?
"השתדלתי מאוד שלא לפרט על מספר ההרוגים והפצועים ועוד פרטים בדבר פעילות חמאס – כיוון שהצורך היחיד שהיה חשוב באותו רגע הוא לספק הנחיות לציבור; בגלל שמדובר בשבת, לא רציתי להעביר לציבור המאזינים מידע שרק ישביע את סקרנותם האישית אך אין בו כל תועלת בהצלת חיים".
שעה רדפה שעה והמתח בשדרות רק הלך וגבר. "מדי פעם עברה מכונית בכביש הריק וכולנו נכנסו לדריכות, מחשש שהנה – הם באים אלינו. אלו היו שעות שייחרטו בנו לעד, של מתח ותחושות מועקה קשות כשברקע כל העת צרורות ירי, הדי פיצוצים ורקטות. ובתוך כך, המחשבות המייסרות לא מרפות ואני מעלה בראשי שם אחר שם של חברי הקהילה, תוהה מה עלה בגורלם".
הקפות שכאלה
בשעה שלוש אחר הצהריים נשמעה נקישה בדלת. הילדים והנשים נכנסו לממ"ד בדממה מבועתת. "אנחנו, הגברים, הבטנו זה בזה, מבינים שאולי הגיע הרגע הנורא… אחרי כמה רגעים נשמע קולו של אחד מהשכנים שכמה שעות קודם לכן הפצרנו בו מבעד למרפסת שלא לצאת. הצצנו בעינית וראינו שהוא לבדו. 'אני לא מסוגל עם המתח הזה, באתי להיות עם החב"דניקים', אמר…"
באותו רגע החליט מנדי לערוך הקפות. "שמחת תורה היום, בואו ננסה לקיים את ההקפות, לשמוח קצת ולעודד את הילדים", אמר לשכנים. "ובתוכי חשבתי עד כמה זה נורא לרקוד כשטבח נוראי מתחולל בעירנו".
השכן קרא לשכנים נוספים. הם נכנסו בשקט, בזה אחר זה. ספר תורה לא היה בבית, ואלירן הביא תנ"ך. "החזקתי בו, הילדים והשכנים מאחור, וקראתי מתוך הסידור את פיוט ההקפות במנגינה הכי שמחה שיכולתי להוציא מהפה. המילים היו חדות כתער. "אֱלֹקֵי הָרוּחוֹת הוֹשִׁיעָה נָּא… גּוֹאֵל חָזָק עֲנֵנוּ בְּיוֹם קָרְאֵנוּ".
גם באופקים נערכו הקפות במתכונת דומה. "לקראת צאת החג, בעוד הבית כולו מוחשך, החלטנו לעשות 'הקפות'", מספר שלוימי. "סבתה של אשתי, הגב' רחל דונין, השליחה מתענך, סיפרה לנו על אביה, ר' אשר ששונקין שרקד בשמחת תורה בסיביר, והחלטנו לערוך גם אנו הקפות ולחגוג, למרות המצב.
"הסצנה הייתה הזויה. בידינו החזקנו סידור, חומש ואפילו בובה בדמות ספר תורה, קראנו בלחש את ההקפות, ורגלינו נשאו אותנו אל-על כשבפינו ניגון ההקפות לרבי לוי יצחק וניגוני "עוצו עצה ותופר" ו"הושיעה את עמך"…
"ביום ראשון עדיין היינו נצורים – כמעט 48 שעות – ואני הייתי ב'תורנות לילה'. את חפירה כבד לידי, ואני ליד חלון הסלון. ידענו שהצבא עוד לא בטוח שהעיר נוקתה ממחבלים. ביישובי חבל אשכול, מרחק קצר מאיתנו, התגלו חוליות מחבלים, והחשש היה כבד.
"התורן גם אחראי להעיר את כולם במקרה של אזעקה ולעזור להריץ את 30 הנפשות ששהו בבית למקלט הקטן, במקרה של אזעקה; להעיר את המבוגרים, לשאת את התינוקות ולבדוק שכולם נכנסים בזמן".
קריאה ראשונה
ביום-יום, האחים שלוימי ומנדי ריזל (39, ו-39 ושתי דקות, כלשונם) הם קולגות. האחד (שלמה, בשמו המלא שבו הוא מכונה ברדיו) הוא הכתב המדיני של 'קול חי', ואילו מנדי משמש ככתב הצבאי של 'קול ברמה' וגם מרצה בבית הספר לתקשורת 'הקתדרה' מיסודו של העיתונאי יצחק נחשוני ז"ל, בשיתוף פעולה עם עיתון 'משפחה'.
אתם חשים תחרות זה עם זה?
"אסור לנו לשוחח ולשתף מידע על מהלכים מסוימים שאסור למתחרים לדעת על תכנונם", מסביר שלוימי. "ככלל, איננו מדברים על הרדיו. אנחנו נפגשים לעיתים כה רחוקות, ומעדיפים לדבר על המשפחה, על החיים עצמם או על העסק המשותף שלנו, ייעוץ תקשורת ואסטרטגיה ללקוחות מענפים שונים במשק. הכי פחות מעסיק אותנו מה קורה ברדיו. אנחנו שני אחים יחידים, יש לנו עוד שלש אחיות, אבל כתאומים, יש בינינו קשר מיוחד".
"מבחינה מקצועית", מוסיף מנדי, אנחנו בהחלט מַפְרים אחד את השני. שלוימי יכול להאזין לתכנית שלי ולכתוב לי תוך כדי שידור: 'אולי תשאל אותו על כך וכך'. גם אני מאזין לו, ומשתף אותו בכך שחידש לי בנושא מסוים. לפעמים אני מציע לו להעלות לשידור 'אייטם' בהקשר מדיני".
למרות שלתחום הצבאי ולתחום המדיני יש קווים משיקים רבים, כל אחד מהם נחשב אוטוריטה בתחומו. לעומת מנדי שעוסק בעיקר בסיקור ובדיווחים צבאיים, שלוימי החל את דרכו ככתב לענייני חוץ ולענייני ערבים (ואגב, גם למד ערבית במסגרת תפקידו זה). אפשר לומר שמי שמאזין לתחנות הרדיו החרדיות רואה בשניים את 'פס הקול' של המלחמה הזו.
לקראת חתימת הסכמי אברהם, הפך שלוימי לכתב המדיני ב'קול חי', תחום, שבו התעניין כבר מילדותו.
אך מתברר, שחלום חייהם היה לעסוק בשליחות. "לחיות שליחות", הם מתקנים אותי. כבר בצעירותם, יצאו שלוימי ומנדי ריזל לפעילויות קירוב.
הם נולדו כתאומים זהים שגם כיום קשה מעט להבדיל ביניהם, וגדלו בלוד כדור שלישי לבני קהילת חב"ד הוותיקה בעיר. מיד לאחר שנעשו בר מצווה, החלו לצעוד מדי שבת עד לרמלה השכנה כדי לקרוא בתורה ברוטציה, כל אחד מחצית הפרשה.
"אנחנו ביישנים מטבענו, אבל אבא", ר' ישראל ריזל ז"ל, "אמר לנו: 'אם אתם כבר פוגשים מניין יהודים – זו ההזדמנות לחזק אותם'. אנחנו יודעים שחלומו הגדול היה שבניו היחידים, התאומים מנדי ושלוימי, יהיו שלוחים של הרבי מליובאוויטש. התאמצנו, שברנו את הקרח, והחלנו לומר בכל שבוע מאמר קצר משיחות הרבי בבית הכנסת".
עד כמה השפיעה עליכם פטירתו של אביכם, באופן אישי? ומבחינה מקצועית, הייתה השפעה?
שלוימי: "מדובר על אירוע משנה חיים ומעצב חיים. היינו בחורים בני 18, ואפשר לומר שמאז, כל יום ואילך מעוצב בדמותה של אותה טרגדיה. ב'שבעה', מנדי אמר לי, שחבר שאביו התייתם, קרא לו לפני הלוויה, ואמר לו: 'אתה בצומת דרכים לכל חייך: אתה יכול להפוך למסכן ולהתקרבן, או לקחת את הצער ולמנף אותו לעשייה, בלי פרוטקציות ובלי תעדוף בגלל המצב'. מאז, האמירה הזו מנחה אותי.
"היתמות היא לא משהו שבניתי בעמל שבגללו מגיעות לי מתנות חינם ואני מעדיף להגיע להישגים בסייעתא דשמיא ובזכות ולא בחסד. בראיונות עבודה או בשליחות, בעיקר בצעירותי – לא הזכרתי מעולם, גם לא באגביות, שאני יתום. אני לא מסתיר את העובדה אם היא עולה בשיחות, אבל לא מנופף בה כדגל.
"יחד עם זאת, מבחינה מקצועית, זה גרם לי לא לסבול עוולות. סיפורים על התעללות בחלשים, יתומים ואלמנות וכדומה, מקוממים אותי ואני מסייע ככל יכולתי, בכל הקשרים שיש בידי, דווקא בגלל שאני מבין כמה קל לרמוס יתומים ואלמנות ואנשים חלשים".
מנדי מוסיף: "ברור שהיתמות מלווה אותנו. החוסר תמיד נוכח. לא זכיתי שאבי יהיה בחתונתי, הוא לא מכיר את ילדיי. אמת, אבא מסתכל מלמעלה ורואה, אבל בפועל לא חווינו איתו יחד את החוויות ואת נקודות הציון המרגשות של החיים. זו תחושה שבתחילה הייתה כואבת הרבה יותר, כמובן.
"כשהיינו בחורים בישיבות, מאוד בלט לי ולשלוימי כי הצוות והבחורים, זקוקים ליד מכוונת כיצד לנהוג עם בחורים שהתייתמו. הבחורים צריכים לדעת שילד יתום איננו 'מדבק' חלילה, אפשר ורצוי לתת תשומת לב ויחס נכון, לא להתעלם ולהחליק.
שלוימי: "נכון. הגדרה מדויקת. מישהו שהתייתם או שקרה שכול במשפחתו, לא עשה כל עוול. לא צריך להסתכל על יתומים ואלמנות כסוג ב'".
מנדי: "אני נזכר שחבר שהיה 'שליח' בישיבה שבה למדתי בקרית גת – שאגב, היה בה צוות מכיל שהתייחס אליי באופן נפלא – והתייתם בגיל צעיר, סיפר לי על אחותו של רבי יהונתן אייבשיץ שהתאלמנה בגיל צעיר. כתב לה רבי יהונתן: 'עד היום היה לילדיך אבא גשמי, כעת יש להם אבא שאין לו הגבלות של גוף גשמי'. והאמת היא שהסיפור הזה עודד וליווה אותי, שאבא ז"ל יוכל לסייע לנו ללא המגבלות הפיזיות של העולם הזה. ואכן, ראינו, אני ושלוימי, סייעתא דשמיא בכל צומת בחיים.
"את האמת אגיד: אני לא אוהב ללכת לניחומי אבלים, אבל המציאות מחייבת, וכשמדובר במשפחות עם יתומים רכים אני מספר להם על עצמי ועל דברי רבי יהונתן אייבשיץ וכבר קיבלתי ד"שים שיש יתומים שמספרים זאת הלאה… ברור שהתפתחה בי רגישות, ולפעמים אני רואה יתומים צעירים ורוצה – גם אם אני לא מכיר אותם אישית – לעודד אותם ולהיות שם עבורם במובן הרגשי…"
מאוחר יותר, אחרי שנות השליחות שהייתם בה חלק ניכר מהזמן יחד, נפרדו דרכיכם ונישאתם. אתם עדיין חשים את החסר שפערה בכם היתמות?
מנדי: "לפעמים בנקודות הצלחה שלנו, אנחנו עומדים ואומרים אבא בוודאי שמח לראות, אם היה כאן עכשיו, היה רווה נחת".
שלוימי: "אבי ז"ל, נוכח מאוד בחיינו. למרות שעברו עשרים שנה, הוא דמות שמקרינה גם על ילדיי, ותמיד איתנו כביכול, אנחנו מזכירים אותו הרבה והילדים לומדים אודותיו ממני. אגב, כדי להבין מי היה אבי, אוסיף אנקדוטה אישית. חמי, הרב ישראל הרשקוביץ לאורך ימים ושנים, נושא את השם שבו נקרא גם אבי ז"ל ואני לא יכול לקרוא על שם אבי לילד שלי. אך אני יודע שלאבא היה חשוב שאקים בית, בלי להתחשב בכך.
"פגשתי פעם חבר יתום שלא רצה להינשא למישהי ששם אביה היה זהה לשמו של אביו ז"ל, כדי שיוכל לקרוא לילדו על שם אביו. אבל כפי שאני הכרתי את אבי ז"ל, הוא היה אומר לי: קודם תמצא את המיועדת והנכונה לך, ואחר כך תדאג לקרוא לנכד שלי בשמי… אבא תמיד רצה את הטוב ביותר עבורנו, ורק אחר כך חשב על עצמו".
מנדי מוסיף באותו הקשר: "אבי ז"ל היה בן 46 כשנפטר לאחר מחלה. כשהרגיש שקיצו קרב וקרא לאחותנו הגדולה שתבלחט"א, ואמר: 'אני רוצה שתדאגי לכך שאמא תינשא שוב, היא צעירה ויש לה עוד הרבה עתיד'. את אותו מסר הוא אמר כמובן ישירות לאמי, אבל בחר לומר לאחותי, כגושפנקא למקרה שהיא לא תספר לנו על כך.
"כיום, היא נשואה לשליח הגה"ח הרב יוסף יצחק לבקובסקי, רב קהילת חב"ד והשליח הראשי במארסיי, שיש לנו עמו קשר מיוחד ואנו אוהבים אותו מאוד ולצדו היא פועלת גדולות ונצורות ברוך ה'. כשהיינו בני 21, אמא שלנו שאלה אותנו על השידוך המתרקם, ואנחנו השבנו לה שבוודאי – אנחנו גם בעז"ה עומדים להקים בתים בקרוב ונשמח לראותה מאושרת שוב". אגב, הם מספרים, לא מעט אלמנות חב"דיות התחתנו מאוחר יותר בגלל ההשראה שקיבלו מהצעד האמיץ.
כשאנו חוזרים איתם במסע לאחור, נראה כי אביהם כיוון את התאומים – שהיו צמד חמד בלתי ניתן להפרדה בכל תחנות חייהם, לכל אורך הדרך. גם כישרון הכתיבה המוּלד עמד להם כשנסעו ל-770 לשנת ה'קְבוּצֶה' לאחר שש שנות לימוד בישיבה בארץ. הם קיבלו אז את המלצתו החמה של אביהם לכתוב יומן, כפי שנהג הוא עצמו בבחרותו. "שנים אחר כך הבנתי", אומר שלוימי, "שחלק מרעיון היומן הוא להותיר אותך מחובר למטרה שלשמה נסעת, שמירת הסדרים ומה שגורם לך 'להיות בעניינים'". היומנים שכתבו פורסמו בשעתו ב'כפר חב"ד', אך החלום הגדול היה ונותר – להיות חלק מהמוני שלוחי חב"ד הרבים הפזורים בעולם.
"כיוַונו ל'שליחות' כבר כשלמדנו לרבנות וצלחנו את מבחני ה'סמיכה'", הם אומרים פה אחד, כמו דברים רבים שהם עונים עליהם ביחד. שלוימי למד במילאנו חצי יום ל'סמיכה' ובמחצית היום השנייה עסק בלימוד עם יהודים מקומיים, ומנדי למד לרבנות משך חצי יום בישיבה המקומית בניז'ני-נובגורוד (גורקי לשעבר) ברוסיה, ומהצהריים למד עם בחורי הישיבה.
איך השתבש החלום, ושני התאומים מצאו את עצמם בעולם התקשורת, כששניהם כמעט מתחרים זה בזה, בשתי תחנות רדיו שונות, אך עם זאת קשורים זה לזה בעבותות?
על כך תוכלו לקרוא בפרק הבא של הריאיון – שיתפרסם בימי חול המועד ב'ביזנעס'.