שתי תחנות, אנטנה אחת || מסעם של האחים ריזל – הפרק החותם

האחים שלמה ומנדי ריזל | צילום: חיה פיזם

בפרק הראשון של הכתבה עצרנו במסעם של שני התאומים שלמה ומנדי ריזל ששניהם עובדים בעולם התקשורת, אך שניהם כמעט מתחרים זה בזה – בשתי תחנות רדיו שונות, ועם זאת הקשר ביניהם – בל יינתק.

את הקריירה התקשורתית שלו קיבל מנדי 'בזכות' החמאס.

בגיל 22, אחרי שסיים את לימודי ה'סמיכה' המשיך מנדי יחד עם שלוימי לנפאל, שם, משך כחצי שנה, סייעו לרב חזקי ליפשיץ בעבודת הקודש. בשלב מסוים הקימו השניים "מ'אפס' ממש", בית חב"ד בפוקארה, העיר השנייה בגודלה בנפאל, ממנה יוצאים ישראלים רבים ל'טְרֵקים', מסעות בהרי ההימלאיה. "שלומנדיס", קראו למסעדה הכשרה שפעלה בתוך בית חב"ד. אלא שחייה של המסעדה לא ארכו: בתקופה חופפת למדי הוצעו להם שידוכים, הם חזרו לישראל ונישאו.

אחרי נישואיו, התגורר מנדי לצד חמיו, הרב משה זאב פיזם, השליח בשדרות. מבצע 'עופרת יצוקה' היה אז בעיצומו, ומגזין פנים-חב"די שיצא באותה עת, בעריכת ר' מנחם כהן, ביקש מחמיו לכתוב 'יומן מלחמה'. הרב פיזם היה עסוק בפעילות עם החיילים ולא היה לו פנאי. "הצעתי את עצמי, ובטור אישי פרשתי את ההתרחשויות".

באותה עת נורו לראשונה טילים על אופקים, ושלוימי, שהתגורר אז בעיר, סמוך לחמיו, התבקש על ידי מנדי, לכתוב טור אישי משלו לעיתון. במערכת אהבו את הגימיק ששני אחים יסקרו את אותה זירה, תגובות הקוראים היו אוהדות, ומנדי, שכבר השלים עם המעבר לעולם התקשורת, אף התקבל כחבר מערכת.

הוא החל בפרסום כתבות מגזין ולמד את רזי הכתיבה העיתונאית. משם, המשיך לאתר חב"ד אונליין כעורך וכתב, וחשיפותיו זכו לפרסום רב.

באותה עת נפתח עיתון 'המבשר', והסופר החב"די ר' זלמן רודרמן שערך בשעתו את המוסף השבועי, ביקש ממנו לפרסם בו כתבות שטח מפרי עטו, ואלה גלשו לידיעות חדשותיות שוטפות. לא ארכו הימים ומנדי פגש במסיבת עיתונאים את ניצן קידר, מנהל מחלקת החדשות ב'קול ברמה'. "למרות שהתביישתי, פניתי והצעתי את עצמי. כעבור מספר שבועות הפכתי לכתב הדרום של הרדיו".

במקביל, שלוימי חיפש 'שליחות' בנרות. הוא נסע, פעם אחת עם אשתו, ובפעם השניה עם אשתו ושני פעוטות לאוקראינה כדי למצוא כר לפעילותו אצל שלוחים שהכיר בבחרותו, וליבו נצבט כשהשליחות לא יצאה לפועל. יום אחד, התפרסמה מודעה בעיתון: "דרוש זוג לשליחות". בפועל, מי שעמד מאחורי המודעה היה מייסד ויו"ר ארגון 'יד לאחים' הגרש"ב ליפשיץ זצ"ל, שביקש לגייס עובד עם אש של קדושה בעיניים לארגון הפעילים. בריאיון העבודה הסביר הגרש"ב לשלוימי, כי כשהבעל מגויס כולו, גם האישה הופכת לשליחה… הוא התקבל לתפקיד ומאז הוא ממלא את השליחות ומכהן כדובר הארגון.

במסגרת תפקידו, הגיע לפני מספר שנים לרדיו 'קול חי' כדי להקליט תשדיר לארגון הפעילים. אחד מחברי הנהלת הרדיו שהאזין לו, בירר מי הוא, והציע לו, כ'אח של מנדי', להתחיל לעבוד ככתב…

"הרגשתי לא נעים ממנדי", הוא נזכר, ובאותה עת, עוד לא זנחתי את חלום השליחות. אבל מנדי אמר לי, כי זו שליחות חשובה לא פחות, שנוטעת אמונה ותקווה בקרב קהלים נרחבים בעתות מלחמה.

"עוד שנים רבות ליוותה אותי תחושת ההחמצה שאינני שליח. ניסיתי מדי פעם לברר עם שלוחים בערים ובמדינות שונות אבל זה פשוט לא צלח. משמים הראו לי כביכול שעליי לעשות את מה שאני הכי טוב בו… כיום הגעתי להכרה כי בכל מקום שבה יהודי נמצא – שם היא שליחותו".

"בדיעבד", מוסיף מנדי, "הבנתי כי אף שהמשפיע רבי מנדל פוטרפס זצ"ל, טבע פעם את המונח 'עיתוינואי' (עיתונאי, בהגייה חסידית), המביע גנאי כלפי האוחזים בעט בניכור וריחוק שיושבים בהתוועדויות חסידיות – כשכוונתו לומר שהם 'צופים מרחוק' ולא חלק מההווי החסידי – כיום, יחד עם הידיעה כמה מקום נתן הרבי מליובאוויטש לתפקידה של התקשורת, אנחנו חשים שברדיו, כשאנו שוזרים מסרים מחזקים, או אומרים בשידור שהפתרון היחיד הוא אמונה וביטחון, גאולה וביאת המשיח, יש לנו אפשרות להגיע בבת אחת לקהלים אדירים, במספרים שאולי כל השלוחים יחד לא מגיעים אליהם".

ואכן, בתחום המדיני שאותו מסקר שלוימי, הוא מחדיר מסרים מרגיעים, "עברנו את אובמה נעבור גם את ביידן", אמר לפני מספר ימים, כשכוונתו לומר למאזינים שאין להם מה להיבהל מלחצים אמריקניים שמופעלים לעצירת המלחמה. ואילו מנדי, בכל פעם שהוא מסקר נס שהתרחש, מוסיף את צמד המילים "בחסדי שמים". כך הסיקור הופך רוחני וגבוה יותר מפרשנות צבאית גרידא, ומכיל מסרים אמוניים.

מנדי, היית השדרן החרדי הראשון שלא על תקן 'כתב לענייני חרדים'.

"אכן. במשך חמש שנים, עד הקורונה, הייתי מגיש אקטואליה בתחנת רדיו דרום. זו תחנה אזורית, ובאותה עת, חרדי שלא מתבייש בחרדיותו, היה מחזה נדיר בתחנות הרדיו הכלליות. בהנהלה חשבו לתת לי להגיש פינה תורנית, אך מנהל האקטואליה התעקש. 'הוא מקצועי. אין קשר לחרדיותו. אם לא יצליח, אני מניח את המפתחות', אמר להנהלה".

ולא הכנסת בכל זאת קצת 'שליחות'?

"בשלב מסוים בכל יום חמישי התחלתי למסור 'ווארט' קצר לפרשת השבוע. לא פעם אחרי השידור הייתי מניח תפילין למרואיינים, חלקם שרים וח"כים ידועים, גם מהשמאל הקיצוני.

"אגב, בערב יום הכיפורים הייתי עורך סבב טלפונים לבקשת מחילה מפוליטיקאים על כותרות שיצאו מפיהם אצלי בשידור, וחשתי כי גררתי אותם בלשונם לכך. פעם, אחד השרים כינה את מקבילו מהאופוזיציה 'אוטיסט'. הגינויים היו מקיר לקיר, וחשתי כי עליי להתנצל".

חוזה המלחמה

אני מבקש מהשניים לספר לי על חשיפות מיוחדות, או על אירועים מיוחדים שכל אחד מהם חווה בתחומו. שלוימי מדגיש מיד כי "על אף שהיו לי כמה וכמה חשיפות מהדהדות, העיקר אצלי הוא ההתמקצעות בתחומי, בכל יום, אני מבקש לחדש למאזינים באופן שוטף וזה חשוב בעיניי מכותרות 'מפוצצות'".

אך מתברר שלידע הרב שצבר, הייתה השפעה ממשית, גם מחוץ לאולפן. כמי שביקר באוקראינה מספר פעמים, שלוימי התעניין מזה כשני עשורים בחבירתה של אוקראינה למערב. חודשיים לפני פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, בעודו מעמיק בכלי תקשורת רוסיים ואוקראיניים (כן, מנדי ושלוימי למדו רוסית כ'שלוחים' בצעירותם) הוא קבע על בסיס הסיקורים הרבים שהצליב ביניהם, כי עומדת לפרוץ מלחמה בין אוקראינה לרוסיה.

הוא לא הסתפק בקביעה האישית ותרגם אותה לדברים ששידר ופרסם. שבועיים לאחר מכן, חודש וחצי לפני המלחמה, יצר שלוימי קשר עם ר' משה וובר מדנייפרו, הזהיר אותו מהמלחמה הצפויה, וביקש את תגובת ראשי הקהילה היהודית באוקראינה. התשובה הייתה כי הם אינם יודעים על מה הוא מדבר. "אנו יושבים ב"ה בנחת, אין כל מלחמה באופק". זוגתו של ר' משה לעומת זאת, כך סיפר הרב וובר לימים, לקחה ברצינות את האזהרה, מילאה את הבית והמקפיאים במוצרי מזון, וכשפרצה המלחמה, הם היו הבית היחיד בדנייפרו שהיה בו מה לאכול…

שבועיים לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, ראש ממשלת ישראל דאז, בנט, פרסם אזהרת מסע מידית, בעיצומה של השבת, לכל השגרירויות והישראלים שבאוקראינה. במוצ"ש, הוזעקו שני האחים ריזל אל קו הטלפון והתבקשו לשוחח עם הרב מאיר סטמבלר, מידידיו הקרובים של הנשיא זלנסקי ויו"ר 'פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה' – ארגון הגג של הקהילות היהודיות במדינה ומי שלמעשה אחראי על החיים היהודיים בה. על הקו היה גםהרה"ג שמואל קמינצקי, שליח חב"ד הראשי באוקראינה; הרב וובר מדנייפרו ושני גורמים בכירים נוספים מעולם השלוחים בחב"ד. "הם ביקשו מאיתנו לשרטט עבורם את ההתנהלות התקשורתית הנכונה בנושא אוקראינה".

הדילמה הייתה מהותית: תקיפה חזיתית של רוסיה, הייתה אסורה כדי לא לפגוע בעקיפין ביהודים שחיים בה. לא ניתן היה גם לתקוף את מדינת ישראל על הוראתה, כדי שלא לפגוע במטרות יהודיות ולייצר אנטישמיות בתוך אוקראינה. "קבענו להם כללי 'עשה' ו'אל תעשה', כדי שהפרסום לא יביא חלילה למותם של יהודים ושל רבני אותן קהילות, במקרה של כיבוש רוסי".

וכאן אנו מגיעים אל הרגע המכונן של שלוימי. "יממה לאחר פרוץ המלחמה, אני מקבל הודעה קולית מהרב סטמבלר, בה הוא נשנק מדמעות. 'סבותיי היו שלוחים ברוסיה הקומוניסטית ולא ברחו, אף שיכלו להתנכל להם ולרצוח אותם. גם בדור שלנו אפשר למסור את הנפש למען יהודים אחרים. שלחתי את ילדיי ואשתי מאוקראינה אבל אני נשאר בה כי אני לא בורח מאחיי היהודים שאני אחראי עליהם. נפרדתי מבני משפחתי בתחנת הרכבת, ואמרתי להם שייתכן שלא ניפגש יותר'…

"ההודעה הזו שברה אותי ממש; צמררה אותי. בכיתי יחד איתו. מאידך היא גם חיזקה אותי: יש  יהודים נטולי אינטרסים אישיים שמוסרים את נפשם בשליחותם".

אגב, המסרים שלהם אז התבררו כנכונים והצליחו למעלה מן המשוער, ולאור ההצלחה, האחים ריזל פתחו משרד משותף לאסטרטגיה ודוברות.

שופרות העם

את עלייתו המטאורית רשם מנדי דווקא כשהפך לכתב הצבאי של 'קול ברמה'. הוא זכה לכינוי "ה'כרמלה מנשה' של המגזר החרדי", בעקבות חשיפות רבות שלו, אך מנדי מציין את ההצלחה שלו דווקא בעשייה הרוחנית. "אני שמח כשבצה"ל משנים בעקבות פרסומים שלי, דברים שמתנגשים עם ההלכה ועם שמירת מצוות לחיילים".

כך, מנדי פרסם אודות בעיות במתן אישורי גידול זקן לחיילים, דיווח על מעצר חרדיות שלא שוחררו משירות מטעמי דת (ובסופו של דבר שוחררו בעקבות החשיפה), על שתילים בעיצומה של שמיטה בעיר הבה"דים וגם על מעצר שליח חב"ד מחו"ל כ'עריק'. "ח"כ יוסי טייב ששמע את השידור שילב עמי ידיים עד שהשליח יכול היה לחזור לחיק משפחתו ולקהילתו בחו"ל".

פרסומים רבים שלו הפכו לשאילתות בכנסת וגם במלחמה הנוכחית חשף מספר פרטים בפרסום ראשון: כך למשל דיווח שצה"ל לא עתיד לכבוש את כל הרצועה, או על 'תכנית השלבים' שתעביר את הפעילות לתקיפות נקודתיות.

הרגע התקשורתי הדרמטי של מנדי במלחמה הנוכחית, היה כמסופר, כאשר פרץ לשידור ב'קול ברמה' בעיצומו של שמחת תורה. "אגב", הוא מוסיף, "שבועיים לפני המלחמה, בתכנית בת שעתיים על מלחמת יום הכיפורים, אחד המרואיינים שלי היה אריה גולן, השדרן הוותיק של 'קול ישראל'. הוא סיפר על רגעי פרוץ המלחמה, בהם נאלץ לחלל את היום הקדוש בשנה, נאלץ לעלות לשידור בעיצומו של יום הכיפורים, תוך כדי צום. שאלתי אותו איך הרגיש עם זה, והוא ענה: 'זה מה שהייתי צריך לעשות'. הצטמררתי, אך לא האמנתי שאהיה באותו מצב כעבור שבועיים בלבד".

אפשר לומר שהמלחמה השפיעה על אופי הסיקור שלכם?

מנדי: "חד וחלק כן. אני מראיין אחרת נפגעי חרדה, זהיר יותר לא להעביר יותר מדי מידע מפחיד למאזינים, ומאידך מבינים כמה חשוב להזהיר את הציבור, להיות קשובים להנחיות, כדי שלא יפתיעו אותנו האויבים . לומר את האמת גם אם איננה נעימה".

שלוימי: "נרצה או לא, פיגוע שאנו חווים מקרוב משפיע עלינו. מלחמה על אחת כמה וכמה. אני מוצא את עצמי לאחר האירוע הנורא שחווינו, תוקף לעיתים את הממשלה על חוסר הניציות שלה. אחרי שרואים את המוות בעיניים, בגלל אוזלת יד מתמשכת , זה מכעיס פי כמה ואני מרשה לעצמי להיות השופר של זעקת האזרחים".

יש רגעים של תחושת אכזבה ופספוס, בעולם התקשורת?

שלוימי: "פעמים רבות הוזמנתי לטיסות עם ראש הממשלה והחמצתי הזדמנויות היסטוריות, וכך גם תדרוכים מיוחדים שהיו מחכימים אותי מאוד. אבל אני מאמין שהכל מתוכנן מלמעלה ורואה בחוש, כיצד מידע מגיע אליי בדרכים שלא שיערתי. כמו בפרנסה – מה ששלי שלי, ומה שלא, לא".

מנדי לוקח את התשובה למקום רגשי יותר: "אבא ז"ל נפטר כאמור כשהיינו בני 18 בלבד. הוא לא זכה לראותנו בשליחות בעולם, ולא בשליחות המיוחדת שלנו ברדיו". שלוימי מוסיף מיד באותו הקשר: "אבינו נפטר לאחר מחלה. אמנם 'אבא מסתכל מלמעלה' אבל חבל לנו שהוא לא רואה אותנו כיום".

"אגב", הם מספרים, ולפתע, למרות שאנחנו יושבים יחד למעלה משעה וחצי – מעט קשה לי להבחין מי מהם בדיוק הדובר, "כשאמנו תבדל לחיים טובים הגיעה לבית הכנסת בשמחת תורה, סיפרו לה שמחבלים כבשו את שדרות ואופקים, ויש מאות נרצחים וחטופים. היא לא ידעה את נפשה מצער. היא ידעה ששנינו נמצאים בחג בערים הללו… חששנו לבריאותה, ורב פסק לנו שמותר לנו להעביר לה מסר בעיצומו של החג שאנחנו בחיים, בריאים ושלמים ב"ה".

איך חוויתם את הדמיון ביניכם כילדים?

מנדי: "כילדים, היינו מנצלים את היותנו תאומים זהים לטריקים ושטיקים, אבל גם כיום, אנשים מתבלבלים ונותנים לי 'שלום עלייכם' חגיגי, כשאין לי מושג מי מדבר איתי. אני מיד מציע לו שאולי התכוון לאחי…

"לפני כשנה, היה שלוימי בכותל המערבי וחבר שלי ניגש אליו. שלוימי לא זיהה אותו כמובן, והוא כמעט נפגע: אתה לא מזהה אותי? הרי אני מתפלל איתך בבית הכנסת בשדרות?! זה קורה הרבה שמתבלבלים בינינו, ולפעמים זה משעשע.

"ניגשים אליי אנשים ואומרים 'שמעתי אותך אומר ש…', ואני אומר להם: אעביר לאחי. בטח הקשבת לתחנה אחרת".

שלוימי: "הייתי לפני כחודש בכנסת בשעת בוקר, שבה ח"כים מגיעים. שישה שרים וח"כים מכל סיעות הבית צעקו לי מרחוק 'מנדי'… כמובן שהעמדתי אותם על טעותם".

מנדי: "כמובן ש'מבצעים' ופעולות של שליחות, מתבצעות הרבה יותר טוב בצוות שכזה. הגימיק של תאומים, פתח ב"ה הרבה לבבות, אנשים מתלהבים מהדמיון בינינו ואז קל יותר לדבר איתם על אידישקייט.

"פעם, בטיסה, הצעתי למישהו להניח תפילין, והוא אומר לי בזעף: 'כבר שאלת אותי ואמרתי שכבר הנחתי!' מיד הבנתי, והסברתי לו שכנראה אחי הציע לו. קראתי לשלוימי והאירוע הסתיים בחיוך שקירב את הלבבות עוד יותר".

רגע של שבירה

בשלב מסוים של הריאיון המרתק אני מצר על שאין אפשרות לפרוש את סיפור חייהם בהרחבה הראויה, ומנדי מציין כי גם רצועות הרדיו תחומות בזמן, ולעיתים, גם אם יש חשיפות משמעותיות הן נותרות מחוץ לשידור.

"לעיתים, אני ממתין עם 'אייטם' עד למהדורה המרכזית, או דוחה פרסום למחר בגלל קוצר הרצועה, ומגלה כי בינתיים מישהו כבר פרסם את החשיפה ולקח את הבכורה. לפעמים, אם ממתינים עוד מעט זמן, הצנזורה עלולה לעקר כל בדל של חיות מהאייטם, או לאסור בכלל את פרסומו".

מנדי, אתה מרגיש את המלחמה הזו יותר ממבצעי צה"ל הקודמים, למרות שגם בהם היית תושב שדרות המופגזת?

"אני זוכר היטב, גם כשאני משדר, שבבני ברק ובאלעד לא חווים כל העת אזעקות, ודווקא בשל כך מזכיר למאזינים שיש רבים מאוד, מצפון ומדרום, שעדיין מפונים מביתם. כשחזרתי הביתה חודש לאחר המלחמה, גיליתי את הפלטה והמיחם על השיש. ראיתי את הסוכה עוד עומדת, וזה בהחלט מטלטל. זה הדגיש לי עד כמה נתלשנו מחיינו ברגע אחד, אני משדר כרגיל, אבל החיים שמסביב נעצרו, כל הפעילויות בבית חב"ד והשיעורים שאני מוסר מדי שבת. הכל נבלם. מצד שני, ככתב צבאי, אני לא יכול להתנתק ולנוח, אני חי את ההתרחשויות כ-13 חודשים תמימים".

אין רגעים פומביים של שבירה?

מנדי: "בימים הראשונים של המלחמה כשפרסמתי שמות של נופלים הי"ד, יצאתי מהשידור עם דמעות. הפעם הראשונה בחיי שזה קרה לי בשידור חי, היה כששידרתי ביום ראשון, מתוך הדירה שבה התבצרנו, כשברקע חילופי האש. התפרקתי פתאום, תוך כדי דיבור, ופרצתי בבכי".

איך המשפחה מגיבה לעיסוק שלכם.

שלוימי: "שנינו מאוד משתדלים לא להביא את הרדיו הביתה. אין רדיו דולק בבית, למעט מוזיקה חסידית. לעיתים רבות הילדים אומרים: 'אבא, ילדים בכיתה סיפרו ששמעו אותך ברדיו מספר כך וכך, זה נכון?…' שנינו יודעים עד כמה תובענית ושואבת כוחות נפש היא העבודה העיתונאית, וזו הסיבה שאנו משאירים את החדשות כולן על מפתן הבית".

מנדי: "נשתדל מאוד שלא לחשוף את הילדים למידע שלא תואם לגילם וגם לא נשדר על ידם, דרך הטלפון דברים קשים".

שלוימי מספר כי כשפתח את יישומון ההודעות שלו בשמחת תורה כדי להתעדכן, גילה תכתובות בקבוצות של תושבי אופקים, שתיארו חילופי אש ברחוב שמאחורי הבית בו שהו, ומאבקים פנים אל פנים ברחוב הסמוך… "זחלתי לכיוון חמי, כדי שהמחבלים לא יבחינו בי מקו החלונות החשופים, ויחד, בלחש, תכנַנוּ את הצעדים הבאים, בלי לעורר פניקה. סוככתי על בני המשפחה. הרגעתי, לא סיפרתי להם על גודל והיקף האירוע. וכך, מהחלונות ומהמידע יכולנו לראות עוד ועוד שיירות מחבלים שנכנסות לארץ, העיר אופקים בה אנו שוהים כמעט נכבשת – ואנחנו לא מספרים לילדים".

ולמרות זאת, הילדים מודעים למקצוע של אבא. יש לאחד מכם, או לשניכם, ילד שמסתמן כ'יורש'?

ילדיו של מנדי, מסתבר, מתעניינים מעט יותר בחדשות והתחום העיתונאי מסקרן אותם. "אנחנו מקווים שהילדים שלנו ימצאו את שליחותם בעשייה רוחנית מלאה סביב השעון", הם אומרים, "אבל הכי חשוב שיהיה להם טוב ושיידעו שבכל תחום בחיים ניתן לקיים שליחות".

היכן נמצא אתכם בעוד עשור?

"בעזרת השם נמשיך ונרחיב את השליחות שלנו, בתקווה ובתפילה שעוד לפני כן תבוא הגאולה האמיתית והשלימה", הם משיבים פה אחד.