בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה וביטל את התובענה הייצוגית נגד המדינה בנושא זיכוי מס על הפקדות פנסיוניות של שכירים | ביהמ"ש וקבע כי החוק יפורש בהתאם לתכליתו המקורית ולא לפי ניסוח מילולי לוקה בחסר
אהרון סוויסה 06.11.2025
חוסכים לפנסיה | אילוסטרציה: Montri Thipsorn, שאטרסטוק בית המשפט העליון קיבל את בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה וביטל את החלטת בית המשפט המחוזי שהעניק אישור לניהול תובענה ייצוגית נגד המדינה. התובענה עסקה באיך מיישמים את הזיכוי במס על הפקדות של עובדים שכירים לקופות פנסיה, סוגיה רחבה המשפיעה על חלק גדול מהשכירים ומשמעותה הכספית נאמדת במאות מיליוני שקלים בשנה.
החוק נועד לעודד את הציבור לחסוך לגיל הפרישה, כאשר אחד המרכזיים שבהם הוא זיכוי ממס בגובה 35% מהסכום שהפקיד העובד בפועל, עד לתקרה מסוימת. בעבר הזיכוי ניתן רק לשכירים, אך במהלך השנים הוחלט להרחיבו גם לעצמאים. המדינה גם ביקשה לעודד שכירים להגדיל את החיסכון הפנסיוני שלהם, שכן לא כל ההכנסה של השכיר מזכה בהפרשות פנסיוניות על ידי המעסיק, למשל שעות נוספות או הכנסות מעבודה כעצמאי.
סעיף החוק שנמצא במרכז הדיון קבע כי אם שכיר יבצע הפקדה מההכנסה שאינה מבוטחת, הוא יקבל זיכוי נוסף ממס. בית המשפט המחוזי פירש את החוק באופן שהגדיל את הזיכוי לכל שכיר, גם אם לא בוצעה הפקדה נוספת, מה שהוביל למעשה להגדלת תקרת הזיכוי לשכירים בעלי שכר גבוה.
רשות המיסים, באמצעות עו"ד יורם הירשברג מהפרקליטות, ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון. בהחלטתו קבע השופט עופר גרוסקופף כי כאשר כוונת המחוקק ברורה אך ניסוח החוק לוקה בחסר, יש להעדיף פרשנות המגשימה את תכלית החוק. השופטת כנפי-שטייניץ הצטרפה לעמדתו והדגישה כי פרשנות תכליתית אינה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות, אך יש להשתמש בה רק במקרים חריגים של תקלה ניסוחית.
השופט אלכס שטיין, בדעת מיעוט, סבר כי כאשר לשון החוק ברורה אין מקום להיעזר בתכלית החוק, וכי במקרים של טעות ניסוחית על המחוקק לתקן את החוק ולא על בית המשפט להתערב.


