מתן ומתן

הסכם השלום עם מצרים | צילום: לע''מ

זה תמיד מדהים מחדש אך כבר מזמן אינו מפתיע, שישראל מנצחת בקרב, אך שוב ושוב מפסידה במשא ובמתן – כך שיוצא ניצחונה בהפסדה. החל מקבלת תוכנית החלוקה שהציע האו"ם, שהשאירה ליהודים אחוז מזערי מארץ ישראל כפי שהייתה לפני שהבריטים חילקו אותה ונתנו את הגדה המזרחית לעבדאללה, עבור בנסיגת ישראל מסיני אחרי מבצע סיני (1956) – ונסיגה נוספת מהמדבר בעקבות הסכם השלום עם מצרים – וכלה בהסכמים להחזרת השבויים – אשר נוטים באופן מובהק נגדנו.

גם כעת מול החמאס, ישראל מנצחת בשדה המערכה, אך כושלת שוב ושוב במשא ובמתן. זוהי תופעה מדהימה, שאולי ניתן להסבירה בדרכים הבאות:

> בכניסתה של ישראל למשא ומתן היא מלכתחילה מרגישה כחלשה יותר מיריבתה בהיבט המדיני, ועל כן היא מוכנה יותר ממנה לפשרות.

> אין לישראל רצון מוחלט לנצח במשא ובמתן, אלא רק לצאת "עם משהו"; זאת בשל חוסר אמונה מוצקה בזכויותינו, יחד עם חוסר אמונה בכוחנו.

> בהמשך להסבר הקודם, ישראל מבכרת לסיים את סכסוכיה באופן מדיני מאשר באופן צבאי; ועל כן היא מעדיפה להתגמש במשא ומתן על פני המשך מאבק מזויין. זאת בניגוד לאויבה, הרועים ערך במאבק המזויין נגד ישראל.

> לחץ פנימי מבית, להעדיף פשרות בשם קדושת החיים.

> היבריס הנובע ממחשבה מוטעית, שאנו חזקים דינו להתמודד עם כל אתגר צבאי; כך שאנו יכולים לוותר  לצד השני ובכך להרגיע הרוחות.

לבטח אפשר להצביע על עוד סיבות רבות לתופעה זו, אך לטעמי שורש העניין נעוץ בחוסר הרצון המוחלט ללכת עד הסוף ללא פשרות – ולשאת בתוצאות של החלטה זו. הכלל היסודי ביותר בניהול משא ומתן הוא המוכנות לאבד את העסקה אם איננה כדאית. ישראל נכנסת למשא ומתן ללא מוכנות זו, ולכן, כמו שקורה כעת מול החמאס, ישראל מוכנה שוב ושוב לפשרות נוספות, ולנסיגות נוספות בעמדתה, ללא כל וויתור מצד החמאס.

כנראה ששבעים ושש שנים של עצמאות, ועוד כשלושים שנה של מאבק לעצמאות, אין בהם די כדי להוציא מאתנו את הגלותיות. בזמן מלחמת העולם השנייה ה"צברים", תושבי הארץ, חשו בוז מסוים כלפי יהודי אירופה שהלכו אל מותם כצאן לטבח. הללו ראו את עצמם כ"יהודי החדש", אשר לוחם ונאבק על מטרותיו ללא מורא.

ואומנם, הייתה תקופה כזאת בימי המחתרות ובימי המאבק על עצמאותנו. ברם, חיש קל חזרנו לדפוסים הגלותיים והנרדפים, הגורמים לנו לרסן את עוצמתנו הצבאית בזמן מאבק מזויין, ולא לאזור את האומץ הנדרש  מ"הליכה עד הסוף" בעת ניהול משא ומתן מול אויבנו.

אין לנו מה להתנצל על קיומנו. אנו תושבי הארץ בזכות ולא בחסד. אך כנראה שיארך הזמן עד שנוציא את הגלות מתוכנו. יצאנו מגלות מצרים בלילה אחד, אך נדרשו ארבעים שנה של מסע במדבר בכדי להוציא מתוכנו את המנטליות של עבדים, ולהכשירנו  לכיבוש הארץ – בידי הדור שלא ידע את העבדות.

אולי גם עתה הגיע הזמן להנהגה צעירה ונחושה יותר מקודמתה, הרואה את שליטתנו בארץ כדבר הכרחי, מובן מאליו וגאה.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”