בפקודה: "אסור להעלות את שכר הדירות על בתים"

חשבתם שמצוקת הדיור החלה בשנים האחרונות, תחשבו שוב. עיתון "הארץ" מפרסם קטעים מתוך ארכיון העיתון, ושם נראה כי מה שהיה נכון לפני 95 שנה נכון גם להיום. אפילו המיקום לא השתנה. מעניין גם לקרוא את השפה העברית של אותם ימים, שכיום גם בעיתונים החרדים כבר לא משתמשים בה.
 
ביולי 1919 פורסמה פקודה מאת הצבאי בירושלים: "מהיום והלאה, עד שתינתן פקודה אחרת, אסור להעלות את שכר הדירות על בתים, חנויות ובתי מסחר… האנשים הדרים בבית או בחנות… רשאים אחרי עבור זמן חוקם להישאר במקומם לפי השכר והתנאים הקודמים", לשון הפקודה.
 
במלים אחרות: המדינה הטילה פיקוח ומנעה מבעלי הדירות להעלות את שכר הדירה או לסלק את הדיירים שלא הסכימו לשלם מחיר מופקע. בעלי הדירות רשאים היו "לבקש את השכן לעזוב את דירתו", אך ורק אם היתה להם "סיבה צודקת". ומהי סיבה כזו? — "בעל בית שהוא זקוק לדירתו" ורק "אם המושל הצבאי נותן הסכמה, בכתב". המושל הצבאי איים בהטלת קנס כספי על מי ש"עושה חוזה בניגוד לפקודה זו או המפיק הנאה יתרה מהדייר החדש".
 
בדיון בנושא התברר, כי עוד בראשיתה היתה תל אביב מכרה זהב לבעלי הבתים שהשכילו לקנותם בזמן. "וכדי שיהיה לנו מושג נכון עד כמה גדול הקלקול, כדאי לסקור את סחר הקרקעות ביפו כיום ותוצאותיו בשביל היישוב. יפו, נכון יותר — סביבת תל אביב — עפרות זהב לה. ואם קנית אלף אמות מחול זה, מובטח לך שסופך להתעשר", נכתב ב"חדשות הארץ".
 
מי שביקש מספרים, קיבל אותם. "פלוני קנה לפני זמן קצר מגרש ב–300 לירה ובנה עליו בית ב–700. הרי שבסך הכל עלה לו הדבר אלף לירה. ועוד טרם ייגמר הבניין, כבר מעריכים את ביתו למכירה באלף וארבע מאות, משום שהמגרש עלה במחירו. עלייה בלתי פוסקת זו, של מחיר המגרשים, היא תוצאה מעליית שכר הדירות", נכתב.
 
גם ב–1919 הופנתה אצבע מאשימה אל תושבי חוץ, שקנו דירות בארץ־ישראל ותרמו לעליית המחירים בה. "יותר מאלף מגרשים פנויים עומדים מסביב למאתיים וחמישים הבתים של תל אביב… אלף המגרשים הנזכרים — חלק מהם שייך ליהודי חו"ל, אשר לפני המלחמה (מלחמת העולם הראשונה, ע"א) רצו לצאת ידי חובת 'נחלה' בארץ־ישראל על ידי קניית מגרש. והחלק השני — הרוב, נמצא בידי מספר קטן של בעלים, לשם ספסרות. אלה יודעים היטב את עסקם, ויודעים עת למכור, לעכב מכירה, והמחירים עולים".
 
היסטוריה, אבל שום דבר לא השתנה מאז.