הפתעה בדלתון: מסעדת יקב כמיסה – לא רק בשר

המעקב שלי אחרי מסעדות בכשרות מהודרת הופך להיות מרתק והאמת, מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה.

כל כמה שבועות אני נחשף למסעדת מהדרין חדשה: ירושלים, מירון, בית שמש, בני ברק, צפת ועוד. אז כן, בלי נדר, אשתדל להגיע לכולן – וזה לא תמיד קל. מה כבר יכול להיות לא קל? ובכן, במגזר הכללי ביקורת מסעדות היא דבר נפוץ, אבל במגזר החרדי לא תמיד מבינים את הצורך בכך וכבר קרה שבתמורה לארוחה ביקשו ממני “שבוע פרסום בעמוד הראשי”. תמורת ארוחה, כן?

אז נכון, אני לא סובל, אבל לעשות משהו חדש במגזר עלול לעיתים לאתגר. בינתיים אני מחפש מסעדות ששמחות לפתוח לנו שולחן וכך היה גם הפעם, תיאום מהיום להיום, טלפון אישי של השף, וגם אנחנו שמחנו להכיר עוד מסעדה בכשרות עדה חרדית. היא אמנם נמצאת “בשומקום”, אבל הצליחה להסעיר אותנו.

ברוכים הבאים למסעדת כמיסה – מסעדת יקב. שמעתי עליה באקראי לפני החגים, וקבעתי עם שף המסעדה להגיע. החגים עברו, ולמסעדה הצטרף שף חדש, יניב.
מסעדן ותיק, שניהל בעבר מסעדה גדולה בכשרות רגילה, סגר אותה, ולאחרונה הצטרף למסעדת כמיסה כשף הראשי.

לפני שאני מגיע למסעדה, אני עושה את מה שאני מניח שכולם עושים: מחפש את האתר, מעיין ב"אודות", מציץ בתמונות וקורא ביקורות בגוגל. אחר כך בודק בוויז ומתכנן את הלו"ז. אז הערב יש לנו נסיעה לא קצרה, עד ליישוב דלתון שבצפון.

לא יודע מתי זה התחיל, אבל כל מי שביקר בשנים האחרונות באזור מירון–דלתון–צפת שם לב לכרמים הרבים וליקבים שצצים שם כמו פטריות אחרי הגשם. רק באזור דלתון–מירון מצאתי שמונה יקבים, וזה עוד לפני שספרתי את היקבים בצפת. מבלי שאהפוך ליינן, אני מעריך שמזג האוויר הקריר מתאים בדיוק לכרמים ולגידול ענבים.

למרות שחשבתי שאני מבין את הקונספט, שום דבר לא הכין אותי למפגש המדהים עם מסעדת כמיסה. חניה בשפע, וכבר במגרש נראה שאנחנו נכנסים ליקב ואז, כשדלת העץ משמאל נפתחת, אנחנו מוצאים את עצמנו באולם ענק.

הקומה הראשונה מוקדשת לטעימות יין מקצועיות בהדרכת איש היין של היקב. חלל המסעדה המשקיף אל מרתף חביות היין מרהיב ביופיו. מאחורי זכוכית מבריקה ניצבות מאות חביות יין, מסודרות בסדר מופתי. היין שוהה בחביות כשש שנים, ורק אז מבוקבק ונמכר בחנויות. כמה יוקרתי? בקבוק אחד עשוי להגיע גם ל־1,100 ₪. ויש כמובן גם זולים יותר.

הזכוכית נוצצת (כמו כל המסעדה, בעצם), וממש מתחשק לגעת בחביות. מטפסים כמה מדרגות, ועוד לפני שהתיישבתי, הסתדרה לי הכותרת לכתבה והיא רק הלכה והתחזקה במהלך הערב: לא רק בשר.

אני רוצה להסביר: אחד הדברים שאנחנו לומדים מהרמב"ם על הכנסת אורחים הוא, שאדם לא מגיע אלינו רק לאכול, אלא גם לחוות אווירה ויחס. אלו הדברים שבאמת גורמים לו ליהנות ולרצות לחזור. כך גם במסעדה, אנחנו לא באים רק לאכול. האווירה, השירות, הניקיון המוקפד, המוזיקה החסידית האיכותית, הריהוט, העיצוב הנעים והמאופק, לא “פאר לואי ה־14”, אלא יוקרה רגועה, חמימה ומכובדת מאוד.

אלה הדברים שמייצרים את החוויה, ובמסעדת כמיסה יש מכל זה ובשפע. עוד משהו ששמתי לב אליו: כמות הסועדים בשעות הערב המאוחרות הייתה גדולה. בליל השפות נשמעו עברית, יידיש ואנגלית. מה שברור, הציבור החרדי מוכן לנסוע רחוק בשביל איכות.

הגיע הזמן לאכול

תוך דקות ספורות מהרגע שהתיישבנו, השולחן הוצף בצלחות עם מנות פתיחה: לחם הבית – ג’אבטה בליווי מתבל עגבניות, שום קונפי ושמן זית. צלחת חריפים – סחוג אדום, סחוג ירוק, שום קונפי עם צ’ילי אדום ופלפלים מטוגנים. צלחת מעושנים – בבחירתו של יהודה, בעל היקב והמסעדה. הנתחים מוגשים לצד איולי עשיר. סלט הבית – חסות, עגבניות שרי, פירות העונה, ויניגרט הדרים ופקאנים מסוכרים.

והשיא מבחינתי: החציל האסייתי, שמוגש בליווי טחינה גולמית, סויה, סלסת עגבניות פיקנטית, כוסברה וקונפי. אין לי מילים לתאר את המנה הזו – חוץ מלציין שסיימנו אותה עד הגרגר האחרון.

טרם סיימנו את מנות הפתיחה, וכבר החלו לנחות על השולחן מנות הביניים: טרטר דג ים – דג איכותי קצוץ ביד, עם אבוקדו חמאתי, מוגש בגביע קטן דמוי גביע גלידה.

והכל נימוח בפה, הצטערתי שהגיעו ממנו רק שניים. סיגר בשר – סיגרים פריכים וזהובים, במילוי עשיר של בשר בקר טחון, מתובל היטב בכמון, פפריקה ועשבי תיבול טריים – כוסברה ופטרוזיליה. מטוגנים קלות, מעט פיקנטיים. באמת שאין משהו שדומה לסיגרים האלה. קרואסון אסדו – שני קרואסונים ממולאים בבשר אסדו מפורק,
שנעשה במשך שעות במעשנה, מוגש עם ריבת בצל.

ואז הגיע הבשר

שיפוד דנוור – מוגש על מתקן מיוחד, עומד לתפארה, לצד צ’יפס כפרי זהוב (אולי הכי טעים שטעמתי אי פעם) וצלוחית צ’ימיצ’ורי משובחת במיוחד. סטייק אנטרקוט – שהוגש כמה דקות אחר כך (משקל 350 גרם, מיושן כהלכה) ועונה במדויק להגדרה “מושלם”. לא רק בגלל הגודל והטעם, אלא גם בזכות ההגשה והתוספות.
הוא היה צלוי היטב, נצרב כמו שצריך על האש, והוגש עם פטריות מיוחדות, קרם שורש סלרי, תפוח אדמה ננסי מעוך אפוי, ועוד כמה תוספות שלא הצלחתי לזהות – אבל הסתיימו עד הפירור האחרון.

לקינוח?

לשמחתי – לא היה. תכל'ס, גם כך לא היה מקום לכלום.

סיכום

מסעדת כמיסה היא אולי המסעדה הכי טובה במגזר שפגשתי. ואתם כבר יודעים – זה לא רק הבשר, ולא רק האוכל. זו המעטפת המושלמת של חוויה שתרצו לחזור אליה שוב ושוב.

אני מחכה להזמנה נוספת. לתשומת ליבך, יניב…