חצי האי סיני – כמו ביקור בתוך ציור

מנדי ושלמה ריזל יצאו לארץ הדינרים המצרית, בילו בטויוטה חבוטה, גילו מצרים דוברי עברית, ונחשדו כערבים עד שזוהו כ'דתיים אמיתיים' • "תחזרו לשלוט כאן", ו"אני חולה על במבה", הן רק חלק מפניני הלשון שהמקומיים פיזרו • ריזל בדרכים

משימת סיקור בתוך סיפור | צילום: מנדי ריזל

לפני כמה שנים הגעתי לבית מלון באילת עם רעייתי. פקיד הקבלה הציע לנו אטרקציה בדמות גיחה לסיני שבמצרים, הגובלת בעיר הקיט הישראלית. זה היה נשמע מעניין, אבל הגעה למצרים מחייבת דרכון, שלא היה עלינו, אז הבטחתי לעצמי שזה עוד יקרה.

וכך חלפה לה שנה ועוד שנה ועוד אחת ועוד, אז שהחלטתי שזהו: כחובב הרפתקאות (אבל מחושבות!) וכמי שחי על גיחות לחו"ל, הגיע הזמן. אז הקפתי בלוח השנה את יום חמישי של השבוע שעבר – ויצאתי לדרך. בדיעבד, זה היה חשוב קצת לנקות ראש לפני השבוע הקשה שחלף עלינו בשדרות.

box

אל מצרים נסעתי עם אחי התאום, שלמה, ראש דסק הערבים והחוץ של רדיו 'קול חי'. בצהריי היום הגענו לאילת. ההגעה לגבול פשוטה: ממשיכים בנסיעה על כביש 90, חולפים על פני המלונות, שמורת האלמוגים והמצפה התת ימי – וגבול לפניך. אפשר להיכנס למצרים עם המכונית, בכפוף לפרוצדורה של החלפת לוחית זיהוי ובכפוף לכך שהמכונית תהיה רשומה על שמכם; אבל לגבול הגעתי עם קיה סטינגר החדשה (כתבה עליה – בעז"ה בחודש הקרוב, כאן ב'ביזנעס') אז הותרתי אותה בחנייה הסמוכה.

מהחנייה תצטרכו ללכת כ-3 דקות ברגל, אל מחסום ראשון. אחרי עיון בדרכון, אתם נכנסים פנימה. שם תמסרו שוב את הדרכון לבדיקה, תפרדו מ-105 ₪ עבור יציאה מארץ הקודש וגם תוכלו לפרוט שקלים לדולרים, עוד מעט נסביר למה.

חולות אין קץ

אחר כך מגיעים לעמדת הגבול, שהיא אינה אלא בודקה במרכז הכביש המחבר בין ישראל למצרים.

תור קצר, ביקורת דרכונים, צעידה של 10 מטר – וברוכים הבאים למצרים.

את פנינו קיבל באדיבות קצין מצרי, עם מדים לבנים, שבדק את הדרכונים והחווה בידיו פנימה.

הגענו לבידוק בטחוני. כיסיי היו מלאים בדברים, אך שוטר גבולות מצרי מבוגר מישש את הכיסים וחייך, "יאללה, תכנסו".

נכנסנו למצרים.

'דבר מלכות' באמצע הרפובליקה

מהצד השני של המדרכה המתין תור ארוך של תיירים יפנים, שעשה את דרכו לישראל. בקצה התור הבחנו בכמה "נערי גבעות" עם כיפות סרוגות ענקיות ופאות ארוכות. "מסוכן להסתובב שם עם המראה החרדי שלנו, זקנים וכיפות?", שאלנו. הם צחקו, "אין שום בעיה", השיבו.

מולנו ניצב בניין הדור, גדול מימדים, עם כיתוב באנגלית ובערבית: "רפובליקת מצרים".

ג'נטלמן מצרי לבוש בקפידה סייע לנו למלא את טופס הכניסה והיציאה מהמדינה הערבית הגדולה בעולם. שאלנו מהיכן הוא דובר עברית כה משובחת והוא השיב כי למד עברית במשך 4 שנים באוניברסיטה בקהיר, שבה הוא מתגורר. הוא גם התעניין בחוברת ה'דבר מלכות' (חוברת לימוד שבועית עם דף היומי, חת"ת, רמב"ם, הלכה ומאמרי חסידות שמופצת בעיקר בקרב חסידי חב"ד) ואמר כי בביתו ספרייה מלאה בספרים בעברית.

פרטנו את הדולרים לדינרים מצריים והגענו לעמדת ביקורת הדרכונים. קצין לבוש מדים לבנים החתים את הדרכון – ויצאנו אל מחוץ לטרמינל.

מוחמד, הנהג שהזמנו מראש, המתין לנו. "אהלן, ברוכים הבאים", אמר. על פניו הכהות היו זיפי זקן ועל ראשו כאפיה עשויה ממה שנראה כמפת שולחן. לגופו עטה לבוש ארוך, מסורתי.

וכאן המקום לציין, רגע אחרי שפרטתם את השקלים. באזור הזה של מצרים, ניתן לשלם לרוב הן בדינרים והן בשקלים. וגם הערך של השקלים שווה הרבה יותר. מוחמד, שהתלווה אלינו למשך 8 שעות, לנואיבה והמתין לנו שם, לקח על הנסיעה, כולל ההמתנה, 250 שקלים בלבד. כן, שוב – שילמנו בשקלים.

שקט בלי גבול. משטרת החופים המצרית

רוכלים שעמדו במקום ניסו למכור לנו מים קרים, אך הוא המליץ שנוותר. "הם סתם לוקחים הרבה כסף", טען מוחמד בעברית צחה. "בתוך המדינה זה הרבה יותר זול".

נכנסו לטויוטה ישנה בת 9 מושבים ויצאנו לדרך. כעבור כקילומטר הגענו למחסום. שילמנו 400 דינרים מצריים כל אחד והמשכנו הלאה.

הנוף שנשקף מסביב – מרהיב. מרחבים אדירים של הרים מימין ושל הים האדום משמאל.

במצרים, או לכל הפחות בסיני, אין חוקים: לא חוגרים בחגורות בטיחות ומדברים בטלפון הנייד בנסיעה. נהגים רבים גם חצו בקו הפרדה לבן.

ערבים עם כיפות

היעד שלנו היה העיר נואיבה, כ-65 קילומטרים מן הגבול. בדרך חלפנו על פני יישובים בדואים קטנים אך מסודרים, לצד פחונים. בצידי הדרכים נראו מידי פעם עגלות הרתומות לסוסים וחמורים וכן גמלים משוטטים.

התחושה היא של חופש, שחרור ממכר. אם היה לנו די זמן – ובעז"ה נעשה זאת בפעם הבאה בסיני – היינו מגיעים גם לדהב, שמרוחקת כ-150 ק"מ מהגבול. בעיר יש גם אפשרות לנסיעה על טרקטורונים. בשארם א שייח, שמרוחקת כ-250 ק"מ מהגבול תיהנו גם מאטרקציות ימיות. אבל עוד חזון למועד.

לכל אורך הדרך עד נואיבה נתקלנו בכ-10 מחסומים של הצבא המצרי. "אל תצלם, אם אתה רוצה לראות אור יום", הזהיר מוחמד.

החיילים היו אדיבים. ברוב המחסומים הם הביטו לתוך המכונית ובמקצתם ביקשו מאיתנו ומהנהג ניירות.

כלי תחבורה עדכני, מצרים 2018

באחד המחסומים החייל שאל אם אנחנו ערבים, ככל הנראה בגלל הזקנים. זאת, למרות שלראשנו היו כיפות. הנהג השיב כי אנחנו יהודים מ"ישראיל". הם הנהנו בראשם. אחי שלומי, הדובר ערבית, החליף עם החייל כמה מילים והוא היה נרגש. "מֻמְתַאז", כלומר מצויין, אמר.

חשוב להבהיר: לסיני אמנם יש אזהרת מסע חמורה, אך בשטח, נראה שהמקומות בהם היינו מאובטחים. בחצי האי המצרי יש כמה מאות טרוריסטים המזוהים עם דאע"ש, שעושים צרות לצבא המצרי, אך הם נמצאים בצפון סיני, באזור רפיח ורצועת עזה; דרום סיני, שהוא אזור החופים שבהם היינו, מרוחק יותר מ-100 ק"מ משם.

למרות זאת, אין בכתבה הזו משום עידוד למסע למצרים, חרף האזהרות; מי שנוסע לשם צריך לקחת בחשבון כי הוא עלול חלילה להיפגע. אבל בשדרות, עיר מגוריי, לא בטוח יותר; ובירושלים נרצחו הרבה יותר יהודים בשנים האחרונות מאשר בסיני, שהפיגוע האחרון בה היה בתחילת שנות ה-2000. גם בפיטסבורג שבארה"ב, אתם זוכרים, יהודים יכולים להירצח.

דג-צ'יפס-סלט

אל נואיבה הגענו כשהשמש שקעה וההרים בסעודיה, שנמצאת מעבר לים, נצבעו אדום.

עיר קטנה, עם מבנים נמוכי קטנה ומוזנחים משהו, שבה חלק מהכבישים עשויים דרכי עפר.

הנהג לקח אותנו לחבריו, ב"דלתה הלבנה". צעירים מצריים שהיו שם קיבלו את פנינו בחביבות והציעו חומרים אסורים. השבנו בשלילה. "אתם דתיים אמיתיים, אה?", שאלו-קבעו.

בעל המקום, בשנות ה-60 לחייו, שאל בעברית אם נרצה לאכול. "אנחנו יכולים לאכול רק דגים כשרים", השבנו, "והבאנו גם מחבת מהבית".

"יש לי בורי עם סנפירים וקשקשים אבל אין צורך במחבת", ענה, "אני שם את זה בטאבון עם נייר כסף. אתם רוצים גם צ'יפס? יש לי שמן מיוחד רק לצ'יפס".

יותר זול פה, תקנו, תקנו!

בדקנו את הדג מתולעים והוא היה נקי כביום היוולדו. גם את הצלחות ציפה מנהל המסעדה בנייר כסף. מזלנו שהבאנו מזלגות חד פעמיים.

אנשי המקום הכינו לנו נרגילה ועד להכנת הארוחה שיחקנו בשש-בש. ו-כן, הפסדנו. המסעדה הייתה בסטייל בדואי: במקום שולחנות תשבו ישיבה מזרחית על כריות והשולחן נמוך מאוד. הארוחה, שכללה דג, צ'יפס, סלט, טחינה ופיתות שבהן לא נגענו (פת עכו"ם) עלתה 40 שקלים.

לאורך כל השעות שבהן היינו בסיני, לא דיברנו על ביבי או על טיבי; לא על עזה ולא על סוריה. את האנשים שם מעניין רק דבר אחד: חיים שקטים. וכשהישראלים הם נתח תיירותי עיקרי באי, האינטרס של שני הצדדים זהה. ליהנות מהשקט מצד אחד וליהנות מהכסף מהצד האחר.

"אצלנו יותר זול מיפו"

אחרי ששבענו וברכנו ונפרדנו לשלום, המשכנו לשוק המקומי.

חמישה רוכלים קפצו עלינו כשירדנו מהמכונית. "בא אחי, תראה איזו סחורה יש לי", אמר אחד מהם בעברית. "לא תקנה מזכרת ממצרים?", תהה חברו – גם הוא בעברית.

רכשנו מזכרת קטנה ובעלי החנויות שאליהן נכנסו, בעיקר מסקרנות, ניסו להתמקח. נדמה שלא היה מוצר שהם הורידו בין 20 ל-50 אחוזים מהמחיר שבו נקבו לראשונה, בניסיון לשכנע אותנו.

"תראה איזו נברשת יפה", אמר בחור צעיר באחת החנויות. "ביפו תמצא כזו ב-800 ₪, אבל אני מוכר אותה ב-100. סירבנו בנימוס. הוא ירד עד ל-70 ₪.

"יש לי הרבה חברים ישראלים", סיפר, "הם באים במיוחד לקנות כאן ריהוט לבית. תראה, אפילו הביאו לי סנדלי שורש", הצביע על רגליו.

הגעתי עם סכום כסף קטן, אמרתי. "אה, כל הדתיים קמצנים", צחק "וזה למרות שהממשלה שלכם נותנת את כל הכסף לדתיים".

מתברר שההסתה האנטי-דתית הגיעה עד לסיני.

ניסיתי לדמיין את עצמי נכנס לחנויות ברהט או באום אל פאחם – ולא הצלחתי. אבל שם, בסיני, זה כנראה שונה. כמובן שנקטנו כל הזמן בכלל של "כבדהו וחשדהו" והבטנו כל העת לצדדים, כדי להימנע מ'הפתעות', אבל האווירה הייתה חמה.

אווירה חמה, ניחוח עתיק

"תעשה לי סלפי", ביקש נער שראה אותי אוחז במצלמה – וחברו שהיה איתו שאל: "יש לך אולי במבה? אני חולה על במבה". לא, לא הייתה.

בין החנויות היו גם כמה בתי קפה ושווארמות. מחוץ להן, לצד שולחנות, ישבו גברים מבוגרים עם כאפיות וביגוד מסורתי ארוך ועישנו נרגילות להנאתם. נדמה היה שהזמן שם עצר מלכת. שאנטי. מרוץ החיים פשוט נעצר שם, בנואיבה.

"תחזרו לשלוט כאן"

אחרי שוטטות בין החנויות, חזרנו לכיוון הגבול.

בדרך עצרנו לשתות קפה ערבי חזק וטוב, עם הל, על שפת הים.

גם שם, כולם היו דוברי עברית. על קירות בית הקפה הבחנו בסטיקרים בעברית וגם במוספי עיתונים בעברית, בעיקר של 'הארץ'…

זה היה ביקור חפוז, אבל קסום ויוצא דופן: לא רק בשל העובדה שביקרנו במדינה ערבית, אלא גם היציאה והכניסה רגלית – מבלי לטוס – מישראל וכניסה למדינה אחרת, משל היינו באירופה, הייתה קסומה.

"הלוואי שתחזרו לשלוט פה, בסיני", אמר מוחמד רגע לפני שנפרדנו, "יהיה לנו אוכל בשפע וכבוד".

ועד שנחזור לשלוט שם, עוד נשוב לביקור בסיני, אינשאללה.

side
Technion – inner

5 תגובות ל: "חצי האי סיני – כמו ביקור בתוך ציור"

  1. למה צריך לסיים ב"נשוב לשלוט שם"?? סוד הקסם הוא בדיוק שזה לא ישראל. לא יכול להיות משהו טוב בלי שנשלוט בו? אם זה היה ישראל כבר היה הופך למשהו מגעיל כמו אילת. שששש… אל תגלו סיני זה המקום הכי מקסים בעולם ופתאום מגלים שאפשר להסתדר נהדר עם ערבים. אם לא עולה השתן לראש. מה זה " לא הייתי קונה ברהט או אום אל פחם" תנסה ותראה כמה פשוט וכמה יעריכו אותך. אם תבוא בכבוד.

  2. אחי לא יודע מה לקחת עד שהגעת לנאוייבה אבל סעודיה והריה נמצאים בצד השני של מפרץ
    אילת וזה אומר בעברית צד מזרח. כך ששם השמש זורחת ולא שוקעת. זה מזכיר לי קרוב משפחה שיצא מירושלים עם ארוסתו לראות את הזריחה בתל אביב. אצלו זה היה חמור יותר הוא נולד וחי בבת ים😂😂😂😅
    רק זה שווה נסיעה נוספת לסיני

  3. היי, מנדי ושלוימי,
    מותר לחזור למצריים??? שמעתי פעם שיש עם זה בעיה כי כתוב לא תשובו בדרך הזה (אני לא מדייק בפסוקים)

  4. למה. להעיר הוא סיפר יפה הביא מידע חשוב כל הכבוד מזה למה לסיים ככה זה מה שקרה לו תלך אתה אולי יהיה סיפור אחר

  5. לזאב, הם כנראה לקחו משהו וגם קצת כסף מאיזה חברת תיירות שמרוויחה על זה שהם כותבים יפה, רק שמרוב כתיבה יפה הם לא שמו לב מה מחליק להם בלשון
    למצרי, סיני היא לא מצריים המקראית.

כתיבת תגובה