איך שלטה אנגליה בחצי הגלובוס

אנו נמצאים בעיצומם של ימים סוערים, של הפגנות, של חסימות כבישים ושל חסימות נגד, וישנה תחושה שכל המדינה כמרקחה. בפועל המדינה אינה כמרקחה. ישנן הפרות של הסדר הציבורי, אך הן קטנות ומעטות באופן משמעותי ביחס להד התקשורתי הניתן להן. מחאה זו, המאורגנת וממומנת היטב, פועלת באופן שיטתי ויעיל, ומצליחה ליצור דימוי כאילו אנו נמצאים בתוך כאוס.

נשאלת השאלה, מי מרוויח מכל זה? אם להוציא מהדיון מדינות זרות, או גופים זרים שיש להם אינטרס במה שקורה בארץ, נראה שהמחאה מסמאה את עינינו מהדברים החשובים באמת לכל פרט מאתנו – יוקר המחיה והביטחון האישי – ומסיתה אותנו זה בזה בדברים שהשלכותיהם לפרט זניחות.

ישראל מתפילה מים ומייצאת אותם לירדן, ולמרות זאת מחירי המים עלו; ישראל משופעת בגז טבעי לייצור חשמל, ולמרות זאת מחירי החשמל והגז עולים; הבנקים גובים ריבית שערורייתית על המינוס, ואינם משלמים ריבית על הפלוס; מחירי הדיור עולים, ועוד ועוד – וכל זאת במדינה שהיא מלכתחילה אחת היקרות בעולם.

כך גם בביטחון הפנים: הנגב הפך לאקס-טרטוריה של ישראל, והפשע מרים ראש. במקום שכל העם יתאחד סביב האינטרס המשותף ושתהיינה מחאות והתקוממויות על הדברים החשובים לנו באמת והנוגעים לכל אחד באופן ישיר ויומיומי, נעשה פה תהליך של "הפרד ומשול". באמצעות טקטיקה זו בעלי ההון מתעשרים יותר, בשקט, כמעט בדממה – בעליות מחירים האפשריים רק בשוק מונופוליסטי כמו שלנו, והופכים אותנו שותפים בתוכנית ריאליטי מעניינת, אך חסרת ערך. המונים יצאו לרחובות בפריז על עליית גיל הפנסיה, ואילו כאן העם נאנק ומקיים מאבק עיקש על "עילת הסבירות".

המצב הזה נוח לכל הנוגעים בדבר; לבעלי ההון המזינים ומלבים את המחאה, למערכת המשפט שמחזקת את כוחה, ויוצרת הרתעה ממשית מול שתי הרשויות האחרות (המחוקקת והמבצעת), ולממשלה, שאין לה הישגים ביחס ליוקר המחיה ולביטחון האישי. היא נוחה לתקשורת, נוחה לפוליטיקאים, ואילו רק לציבור הרחב היא איננה נוחה.

אנגליה, מדינה קטנה יחסית, הצליחה לשלוט בהודו – מדינה ענקית עם מאות מיליוני תושבים ועם כוח קטן  – ולעשוק אותה, רק באמצעות גרימת סכסוכים מתמידים בין הלאומים השונים המרכיבים אותה. שיטה זו של "הפרד ומשול", הפעילה אנגליה בכל מקום שבו היא שלטה – וגם בהודו.