ויזנב בך כל הנחשלים אחריך

אפשר להעריך שאיראן תנסה לעשות מעשה כה מזוויע אשר יחייב את ישראל להגיב בצורה כה קשה ונחרצת, כך שיקשה על סעודיה להתקדם אתנו לקראת הסכם שלום | ברור שעל הצבא לנסח הערכות, ולבנות קונספציות לגבי מצבו של האויב, אך אסור לו לבטוח בהן כאמיתות מוחלטות

לוחמי מג"ב במלחמת חרבות ברזל | צילום: דוברות משטרת ישראל

המאורעות הקשים והברבריים שעוברים עלינו בדרום מזעזעים ומרטיטים את הנפש. אנו עדיין בעיצומן של ההתפתחויות, אך כבר עתה אפשר להעלות כמה תהיות: למה דווקא עכשיו? איך לא היה מודיעין? איך עברו את הגדר הלוך-ושוב, ושוב הלוך-ושוב בלא הפרעה? כמובן, אין לי מידע בנושא זה יותר מכל אחד אחר, אך אעלה כמה השערות בנושא.

למה דווקא עכשיו?

לאט לאט מתרקם שלום עם ערב הסעודית, אחת מאויבותיה של איראן. שלום זה הוא בעל חשיבות אסטרטגית לאזור, שעשוי לטרפד הרבה משאיפותיה. על-כן אפשר להעריך שאיראן, באמצעות הפרוקסי שלה, חמאס (ובהמשך אולי גם חיזבאללה), ינסו לעשות מעשה כה מזוויע אשר יחייב את ישראל להגיב בצורה כה קשה ונחרצת, כך שיקשה על סעודיה להתקדם אתנו לקראת הסכם שלום. אין פירוש הדבר שהסעודים אוהבים את העזתים, אלא הם מנסים להגיע למעמד של מנהיגות בעולם הערבי (בדומה למצרים של נאצר), והתעלמות "ממצוקתם של העזתים" תפגע במעמדם.

איך זה קרה?

לא ייתכן שלא היו התרעות מוקדמות על מה שהתחולל בסביבות גדר הגבול בינינו ובין הרצועה. יש עמדות תצפית, אמצעים טכנולוגים ועוד. היעדר תגובה מיידית נובע, להערכתי, מרפיון כללי ברוח הלחימה של צה"ל, בעיקר בקרב הפיקוד הבכיר; רוח של הכלה, רוח של סיכון חיילים כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, ורוח של מתינות. בניגוד לדרג המדיני, שאמור להיות שקול ומרוסן, על הצבא להפגין רצון להילחם, להשמיד את האויב, ורצון לנצח בכל מחיר.

ברגע שהצבא מכניס לקרבו רוח אחרת, או ברגע שמפקד חושב כיצד פעילותו בצבא תשפיע על הקריירה שלו בתום שירותו, כשירותו נפגעת. כך קורה, כשחיילים רואים המון שועט לעבר גדר, אך נוצרים את נשקם. נראה שצה"ל לא שיער שאלה תהיינה תוצאות החדירה (בשל כשל מודיעיני, שלבטח עוד ייחקר לעומק), ולא ניתן לשלול על הסף מציאות של חפרפרות שחדרו פנימה.

שוב יש כשל – בדומה לזה שחווינו במלחמת יום הכיפורים – בביטחון בקונספציה שחמאס מורתע. ברור שעל הצבא לנסח הערכות, ולבנות קונספציות לגבי מצבו של האויב, אך אסור לו לבטוח בהן כאמיתות מוחלטות. תמיד עליו להעלות ספק שמא הוא טועה בהערכתו. לאנשים שרגילים לפקד ולהיות מוקפים באומרי הן, קשה מאוד להחזיק בעמדה ספקנית לגבי שיקול דעתם. יש אפוא לבנות מנגנון ביורוקרטי שיתגבר על הפסיכולוגיה האנושית, בכך שיכפה על מקבלי ההחלטות להחזיק גם בעמדה ספקנית.

מילה אחת לסיום:

עם ישראל שב לארצו כדי לעמוד על רגליו, ולא להיות נתון לחסדי אחרים בכל הקשור בביטחונו. חובה עלינו, כעם, לא לנוח – ולא להניח למחבלים בעזה ובכל מקום אחר, עד להשבת אחרון החטופים והשבויים המוחזקים בידי אויבינו.

הכותב הוא מנכ"ל "מלאכת מחשבת, יזמות ואסטרטגיה", מחבר הספר "להבקיע מאה שערים", ומחבר שותף של הספר “Striking Kosher Gold”

כתיבת תגובה